הבדלי השיח
בניגוד למה שניתן להבין מדרשתו האחרונה, הרב יוסף אינו סבור שכל החינוך החילוני הוא משחית, אלא פשוט מנסה לשלוט בקהילה שלו
הובן שלא כהלכה. הרב עובדיה יוסף צילום: פלאש 90
מנהיגים רוחניים זועקים נגד תופעות חמורות וכמעט תמיד בהכללה: אם הרב עובדיה יוסף היה תוקף את החינוך החילוני באופן סלקטיבי, היה בדבריו מתן לגיטימציה חלקית ועקיפה לחינוך זה. כאשר מבקש מנהיג של קהילה לשמר את לכידותה, לא נכון יהיה מבחינתו להוריד לרמת השטח את ההתלבטות. הכל אסור, פסול ולא נכון, ומנגד - הכל כשר, ראוי ומהווה מודל לחיקוי.
להכיר את האחר
דאגתו של הרב יוסף הייתה נתונה למקרה שבו ההתלבטות של הורה בדבר חינוכו של הילד תתקבל רק אצל ההורה עצמו ולא תוצף לרועה החינוכי. במחיר של איבוד השליטה של המנהיגים על הקהל, מעדיף הרועה הרוחני לדבר בשיח קטגורי ומאיים. כך הוא מרוויח שליטה, ובדרך אגב מלכד את השורות. אני יודע, מכלי ראשון, על עשרות מקרים שבהם נתן הרב עובדיה יוסף חיזוק לגורמים חינוכיים שונים שאפשרו לתלמידים להעלות את רמת דתיותם בתוככי מסגרות שלעתים לא תמכו בכך.
אני מבקש לקבוע חד-משמעית: הרב יוסף לא סבור שכל החינוך החילוני הוא מושחת וכל אנשי החינוך החילוני משחיתים. הרב יוסף מפחד לקראת פתיחת שנת הלימודים מכך שבדלת האחורית (יישוב מרוחק, בית ספר מרוחק) יהיו הורים שיכניסו את ילדיהם לחינוך שאינו דתי בלא ידיעתם.
תחושת האיום הערכי על העולם החרדי נולדה גם ממציאות של
היעדר ידיעה. ובדיוק ביחס לאותו היעדר ידיעה אסיים במשהו אישי: אני מאוד נרגש בימים אלה. בני בכורי יהל עתיד לפקוד עם פתיחת שנת הלימודים את כיתה א' במסלול קשת בעירנו שוהם. בית ספר קשת הוא חלק מהחינוך המשלב - דתיים ושאינם דתיים - או כפי שמקובל בקשת: מעגל המפגש (אינם דתיים) ומעגל התפילה )דתיים).
לא רק מערכת החינוך החרדית נמצאת בפחד מהלא מוכר. גם מערכת החינוך הציונית-דתית. הייחודיות של קשת טמונה ביכולת להכיר את האחר ובמקביל להכיל אותו. באחד מימי שישי התארח אצל בני ילד ממשפחה שאינה שומרת תורה ומצוות, והגיעה העת ללכת לבית הכנסת. אמרתי לבני שצריך להתקשר להוריו של החבר, ואז בני הציע מיוזמתו שהחבר יתלווה אלינו לתפילה. החבר הסכים, ונוצרה חוויה משותפת של ממש. נראה לי שאם בני היה מספר את זה לרב יוסף, הוא היה זוכה ללטיפת חיבה.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם