שלום וביטחון
מסרון מאוחר של שנה טובה הבהיר לי פתאום למה מה שאני רוצה לא תמיד יוצא
כשנפרדו הם קבעו ביניהם ביקורים מוסדרים לילדה, אבל הוא מפרש אותם רק כסוג של המלצה. כשמתאים לו הוא מגיע, כשלא מתאים הוא מבטל ולפעמים אפילו לא מודיע, ובגדול נראה שבעקבות הגירושים, האבהות נתפסת אצלו כתחביב - משהו שעושים רק כשמתחשק, בשביל הכיף. היו להם אינסוף שיחות על זה, הם ירו זה בזו צרורות צעקות, זרקו ערימות של האשמות, הזילו נהרות של דמעות, אבל שום דבר לא באמת משתנה.
היא מבקשת שוב ושוב שישמור על קשר קבוע עם הילדה, מסבירה לו שהוא פוגע בה כי הוא גורם לה להרגיש נטושה, והוא מיד מחזיר לה שמי שהכניס את הילדה לכל התסבוכת מלכתחילה זו היא, כשרצתה לעזוב, אז עם כל הכבוד, שתשמור את הביקורת שלה לסדרן בקולנוע.
כשהתחלתי לכתוב חשבתי שהטור הזה יעסוק בהורים שנפגעים כשהם מתגרשים, ולא נותנים לעצמם דין וחשבון על כך שהם משתמשים בנפש הפגיעה של הילדים שלהם כדי להתחשבן זה עם זה. אבל הבוקר פתאום הבנתי שהוא על משהו אחר. זה קרה כשאת הטלפון שלי הרעיד מסרון שזרק אותי לזמן אחר.
זה היה מסרון של שנה טובה קצת מאוחרת מלהבה ישנה - מישהו שעזבתי לפני המון שנים כי הוא "לא רצה להתחייב". הייתה בינינו אהבה גדולה, אבל אני רציתי משהו שהוא לא היה מסוגל לתת. רציתי ביטחון ביחסים, ולא הייתי מסוגלת לוותר על זה. כן, אני יודעת, זה מסוג הדברים שעם השנים אתה מבין שטוב שהם קרו כך - כי הנה, עובדה, בסוף התחתנתי עם מישהו ממש שווה, יצאו לנו ילדות מדהימות והקמנו ביחד אחלה משפחה.
ועדיין, יש משהו שאף פעם לא באמת נסגר באהבה גדולה שלא מתממשת. חור בלב שאולי מצטמק עם השנים, אבל מדי פעם מוסר ד"ש ומעלה תהיות. מה בעצם קרה שם? למה כל כך התעקשתי? ולמה גם הוא לא היה מסוגל לוותר?
בערב ראש השנה נתקלתי בשכנה שלי במכולת. היא נראתה חיוורת ועצבנית. שנה טובה מותק, אמרתי לה, ולפי המבט שלה חשבתי פתאום שאולי התכוונתי לברך, אבל רק זריתי לה מלח על הפצעים. היא שלחה לעברי חיוך מאולץ, וכששאלתי אם הכל בסדר היא ענתה, בסדר לא, אבל רגיל, את יודעת. שוב האבא של הבת שלי מבריז בחגים.
תגידי, ניסית פעם לעשות את ההפך? שאלתי אותה. מה זאת אומרת? היא כיווצה גבות. זאת אומרת, פשוט לעזוב את זה, אמרתי בהתלהבות. תקשיבי, יש משהו בתחרות משיכת החבל הזאת, כששני הכוחות פחות או יותר שווים, שאין שום סיכוי שמישהו ינצח כל עוד שני הצדדים ממשיכים למשוך. אז מה את מנסה להגיד? היא שאלה בקוצר רוח. אני מנסה להגיד שיש מצב שתנצחי רק אם בבת אחת תעזבי את האחיזה שלך, עניתי. פשוט תשחררי.
תשמעי, היא אמרה לי, זה נורא נחמד, מה שאת מציעה, רק שזה בלתי אפשרי. כשאני רואה את הילדה שלי סובלת, כשאני רואה את הנפש הקטנה שלה נפצעת, אני פשוט לא יכולה לשתוק. אף פעם לא עמדת במצב הזה ולכן את לא יכולה להבין, היא
היא השאירה אותי עומדת שם עם החלב המועשר ביד, ודי מתביישת. בעיקר שואלת את עצמי למה אני תמיד טובה כל כך בלתת עצות לאחרים. הבוקר, כשהגיע אלי המסרון באיחור אופנתי, הודיתי בפני עצמי שאלה עצות שתכלס, גם אני, בזמן אמת, כשעמדתי במבחן המציאות, לא באמת יכולתי ליישם בעצמי.
כולנו היינו פעם ילדים ושיחקנו את משחק משיכת החבל, וכולנו מכירים את הכללים. זאת פיזיקה בסיסית. אם תפסיק בבת אחת למשוך, היריב שלך ייפול אחורה, ינחת על התחת ובעיקר יהיה מאוד מופתע. מתוך הנפילה יהיה ברור שאת המשחק הזה פשוט לא משחקים יותר. שצריך למצוא ביחד שיווי משקל חדש, או לא לשחק בכלל.
אבל כדי לעזוב את החבל בחיים האמיתיים צריך הרבה יותר אומץ מאשר סתם ברגע של משחק. או יותר נכון - לא צריך אומץ כמו שצריך ביטחון. ביטחון בכך שהמשחק כפי שהוא עכשיו לעולם לא יוכרע, ושאתה מהמר על משחק אחר, ולא משנה איזה משחק זה יהיה, אתה איכשהו תסתדר.
יש משהו פרדוקסלי בצורך שלנו בביטחון, כי מה שהוא בעצם עושה, זה לערער לנו את הביטחון. הצורך הכפייתי לשלוט על כל מה שקורה רק מעצים אצלנו את הפחד. רק מונע מאיתנו לסמוך על כך שאם נשחרר, העניינים יסתדרו, ואם לא - אז אולי זה יכאב, אבל גם במקרה הזה נלמד להסתדר.
הצורך בביטחון הוא מאוד טבעי ובסיסי - את זה אפילו מסלאו אמר כבר מזמן. אבל הכמיהה לביטחון לפעמים עומדת בדרכנו יותר מכל דבר אחר. אנחנו כל כך עסוקים בהתבצרות בעמדה שלנו ובדרישה למה שייתן לנו ביטחון, שאנחנו הופכים עיוורים לעובדה שבכך שאנחנו לכאורה משרתים את הצורך, אנחנו מרחיקים מאיתנו את הסיכוי שמה שאנחנו רוצים באמת יקרה.
הדרישה לקבל ביטחון מבחוץ רק מערערת יותר את הביטחון שלנו בעצמנו, שזה בעצם הדבר שאנחנו כמהים לו באמת.
כל כך קל לראות את זה אצל אחרים, אבל קשה מאוד לראות את זה על עצמך. בזמנו, עם האהוב שכבר נשכח, לא הצלחתי לחוש מספיק ביטחון כדי לשחרר. אם הייתי נשארת שם ומפסיקה לדרוש, יש סיכוי גבוה שהוא היה בא מעצמו ומבקש את המחויבות הזאת לבד. אבל לא היה לי מספיק אומץ לשחרר את האחיזה ולחכות שהוא יחזור. העדפתי לעזוב לגמרי, לסובב אליו את הגב ולברוח משם לתמיד.
אז רק מילה אחרונה לשכנה שלי, מעין ברכת שנה טובה באיחור אופנתי משלי: אם את קוראת, ואם בניגוד אלי את מוכנה לנהוג באומץ, לדעתי זה שווה את הניסיון. תעזבי את החבל, אבל אל תברחי. שחררי בבת אחת את האקס מכל האחריות האבהית שלו, ותראי איך פתאום הוא יתבלבל. איך פתאום הוא יתחיל לעמוד על זכותו להיות אבא, באופן קבוע, בלי שתצטרכי לבכות, לצעוק, לדרוש או להתנצל.
אקו"ם