צריך פיוס בחיים
הרבה יותר כיף לפנטז על בקשת סליחה, מאשר לבקש אותה בפועל
חוץ ממני ומעוד שני אנשים, רוב רובם של השוהים במתקן היו אמריקאים נוצרים - חלקם אפילו כאלה שהכנסייה המקומית הייתה מקום הבילוי המועדף עליהם בימי ראשון במשך כל ילדותם-וככאלה הם בכלל היו מורגלים ברעיון שמחילה היא עניין שבינך לבין האלוהים והסובל הראשי: ישוע מנצרת. הרעיון שמחילה היא עניין אישי, שאתה צריך לבקש את הסליחה ממי שפגעת בו, ולא מהכנסייה, מהכומר בתא הווידוי או מאלוהים - היה להם די זר.
היתרון שלי כיהודי היה כמובן היכרותי עם הקונספט של המחילה האישית. בין אדם לחברו, מה שנקרא. אלא שבזמן שהיהדות כמעט מחייבת אותך למחול למבקש הסליחה ולהגיע לפיוס, העולם והחברה המודרנית לא מחייבים אותך לכלום.
אני זוכר היטב את המסע המפרך אל עבר הסליחות. מסע שכלל התנצלות אישית בפני כ-30 אנשים שונים. בערך חודש וחצי לקח לי כל העניין. בשביל אחד כמוני, שמתקשה לתאם פגישה עם אשתו בסלון, כל הקמפיין הזה, שכלל הרמת טלפונים, תיאום פגישות, פתיחת יומנים ועוד ועוד פעולות, היה עניין לא פשוט, שגרם לי להגיע למסקנה שאולי עדיף שמעתה פשוט לא אפגע באף אחד ואחסוך מעצמי את כל המיגרנה הפרוצדורלית.
בכוונה השתמשתי במילה "קמפיין". כי כל העסק הזה של להיפגש עם אנשים ולהגיד להם בערך את אותם הדברים, גרם לי להרגיש קצת כמו במסע בחירות של מועמד לנשיאות ארצות הברית. בסופו של דבר, זה היה סוג של קמפיין, קמפיין סליחות, לכל דבר. והיה בזה משהו מזכך ומשהו מביך ומשהו אמיץ וגם מבהיל לפרקים ומתסכל לעתים אחרות, ולפעמים אקט ההתנצלות גאל אותי מרגשות האשם וסיפק לי סוג של "סגירה" עם הנושא, ולפעמים הרגשתי כאילו עשיתי טעות אחת גדולה שבכלל התחלתי את התהליך. אבל הדבר העקבי ביותר בכל הסיפור, היה שתמיד, לפני כל התנצלות, פיתחתי ציפיות.
אפילו היו לי פנטזיות, שהיו ממש על גבול ההזיות, איך אתנצל בפני א' על מיליון הפעמים שלא הייתי מספיק "חבר" והוא יחבק אותי ויגיד לי שהוא גאה בי על האומץ להתנצל ככה, ואיך אחשוף בפני י' את כל מה שקרה מאחורי הקלעים בזמן שהיינו ביחד והיא תגיד שזה בכלל לא משנה לה, כי היא עדיין לא יכולה להפסיק לחשוב עלי, ואיך אני אודיע לח' איך גזלתי ממנו כספים ששייכים לו והוא יאמר לי שמבחינתו זה מאחורינו וכעת לפנינו ניצב רק עתיד לבן, בוהק ונקי, ואיך אלך אפילו לבית הספר שבו למדתי ואתנצל בפני המורים על כך שלפני המון שנים, בתחרות הכישרונות של בית הספר, לקחתי שיר של צמד הפרברים וטענתי שאני כתבתי אותו ושרתי אותו מול כל בית הספר כאילו הוא שלי, ואז המורים יגידו לי שזה בסדר, ליאור, כל ילד עושה דברים מהסוג הזה, ובאותו רגע, כמו בסרט הוליוודי קיטשי, ארגיש איך הישועה הנפשית והשחרור הרוחני נוחתים עלי ופתאום ארגיש הרבה יותר טוב עם עצמי - לעולם ועד.
מהר מאוד גיליתי שיש פער גדול בין הציפיות שלי למציאות. לא כולם סלחו לי כמו שרציתי שיסלחו והיו שבכלל לא סלחו. "אתה מסתכל על זה מהכיוון הלא נכון", אמר לי אחד מהמדריכים במתקן הגמילה. "התפקיד שלך, בתור המתנצל, הוא לקחת אחריות מלאה למעשייך, לברר איך תוכל לכפר על החטאים שלך וזהו. אין לך שליטה על האופן שבו יגיב הצד השני, וזה גם לא חשוב. מה שחשוב הוא שאתה מילאת את תפקידך".
במובן מסוים הגישה הזו דומה מאוד לגישה היהודית ההלכתית, שמדברת על כך שכשאדם הולך לבקש מחילה מחברו הוא צריך לקחת את העניין ברצינות תהומית, להתנצל מכל לבו ובאופן כללי לעשות כל שביכולתו בשביל שימחלו לו. זו חובתו כיהודי. ואיך אני יודע את זה? כי נכנסתי אל ערוץ היוטיוב של הרב אלי עמר, לחצתי על הסרטון עם הכותרת "סליחה ביום כיפור הרב אלי עמר חובה לצפות", ושמעתי מהרב כי: "ישנן עבירות שנמצאות ב'בין אדם לחברו'. בין אדם לחברו זה אומר דברים שאני לא הייתי בסדר מול החבר שלי. כאן חשוב לפייס אותו, לרצות אותו. מה מדבר לאשתך? מה מדבר לבעלך? מה מדבר לחבר שלך? חשוב שתדע איך לבוא מהמקום הנכון שייצור אותם מפויסים, ייתן להם רוגע וייתן להם את המקום הפנימי, החווייתי, לקבל את בקשת הסליחה".
אלא שעם כל הכבוד
לרב עמר אני חייב לציין שמעולם ב-29 שנותי לא ניגש אלי אף יהודי טוב לפני יום כיפור או ביום כיפור עצמו והתנצל בפני בצורה רשמית על שום דבר. במילים אחרות: עוד לא יצא לי להתפייס כמו שצריך עם אף יהודי. ודווקא יש לי בראש רשימה ארוכה של אנשים שכבר מזמן היו צריכים לבוא ולבקש ממני איזה פיוסון. מצד שני, אני מוכרח להודות שגם אני, מאז שעזבתי את מתקן הגמילה וחזרתי למדינת היהודים, מתנצל הרבה פחות. אפשר להגיד שמהר מאוד עם שובי ארצה התמוסס לו מנהג ההתנצלות, וכיום אני מותיר חללים רבים ללא בקשת סליחה. כך שאני לא ממש יכול לבוא לאיש בטענות.
באחת מחוברות ההסברה על תהליך הגמילה שהיו במתקן הגמילה היה כתוב משהו בסגנון "יותר מכל, בקשת הסליחה היא אקט חשוב של ענווה". יום אחד, כשישבתי וקראתי בחוברת הזו, בא אלי אחד הנגמלים ואמר לי את הדבר הכי נועז והכי אותנטי ששמעת עד אז על הנושא. "הדבר הכי דפוק בכל ההתנצלויות האלו", הסביר לי במבטא הכל כך אמריקאי שלו, "זה שדרך האנשים שאתה עושה הכל כדי לא להתנצל בפניהם, אלה שאתה ממש לא יכול לדמיין את עצמך ניגש אליהם ומשפיל את עצמך בזה שאתה מבקש מהם סליחה, אתה לומד בדיוק מה הגודל שלך כבן אדם וממה אתה מורכב. וזה די מבאס, אם אתה שואל אותי".
lior.dayan@maariv.co.il
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם