עוף, גוזל: בני 30 גרים אצל ההורים וגאים בזה
איזו סיבה בעולם יש לצאת מהבית, כשאמא מבשלת, משלמת חשבונות ומדליקה את הבוילר? תופעת המגורים אצל אמא ואבא מתרחבת
אם אפשר, הם שואלים, למה לא לשדרג את הפינוק גם לעשור הרביעי? נוח, וממש לא מוזר, הם מתעקשים. אין שום דבר לא מוזר בלחזור עם הדייט הביתה, לאמא, בלילה הראשון, ולהיפרד בבוקר, עם זריחת המונית.
31 שנים של שגרה מבורכת. "למה שאני אנקה, למה?", שואל חייק, "אם יש מישהו שמנקה, למה לנקות? לאמא שלי, כפרה עליה, אין בעיה עם זה, אז היא מנקה, מסדרת". ומה עם עזרה מדי פעם? "כן, בטח שאני עוזר", הוא מתקומם. "אל תצייר אותי כזה לא בסדר. אני יושב איתה, צוחק איתה, עוזר בהרבה דברים. לא בניקיונות, אבל אתה יודע, כל אחד נותן את הצד שלו.
"שמע, אני אוהב לצאת, לבלות, לעבוד בשעות שאני רוצה. אני חי את החיים שלי איך שבא לי. ככה נולדתי. אני יכול לקום בבוקר ב-12 ואני יכול בשלוש. יכול להיות שתהיה לי לקוחה במספרה, אני אגיד לה שאני מחפש חניה ואני בכלל ישן. אני מלך התירוצים והשטויות. ככה אני. השגרה מפחידה אותי".
"כל עוד הוא היה בן 20, 24, הכל היה טוב ויפה", מסבירה נורית חייק, אמא של דודו, "אבל ברגע שהוא הגיע לגיל 30 ידעתי שאני עושה לו עוול והוא לעולם לא ייצא לי מהבית. זה התחיל להפריע לי. אבל זו הצורה שבה גידלתי את הילדים שלי. תמיד גוננתי, תמיד פחדתי עליהם".
ולא חשבת אף פעם להגיד לו "מספיק, צא מהבית"?
"אמרתי, והוא כל פעם היה משכנע אותי, 'מה, איך אני אמצא דירה, טוב לי פה'. הוא גם היה משמח אותי ומצחיק אותי. היה לי כיף לי שהוא בבית. הוא ילד מאוד מצחיק ושמח, חבל על הזמן. מצד שני, אני אתן לו ככה לגור בבית ושהוא לא יתקדם לאף מקום בחיים שלו? רציתי שאם הוא ייצא מהבית, שזה יבוא מצדו. אני יכולה לשבת ולדבר איתו יפה, אבל אני לא יכולה להגיד לו 'שמע, הגעת לגיל כזה, קח את הרגליים שלך ותצא מהבית שלי'. לא, אני לא יכולה".
לא כל אחד מסוגל להתמודד עם נער שהפך לגבר ועדיין רובץ בבית. במיוחד כשהוא שמגג קטן, סובא, זולל, שותה ומשאיר את הצלחת. בסרט שחלקו הראשון ישודר מחר )שבת, 21:00, ערוץ 2, רשת ( קראו להם "המפונקים". אפשר , בלי להתפנק להם על הכבוד, לקרוא להם פשוט "הפרזיטים". הילדים שימצצו לכם את הארנק ואת הכוחות.
בינתיים, התופעה מתרחבת. יוסי משה, בן 31 מאשדוד, רכז פעילות במתנ"סים בעיר, נהנה להפעיל גם את אמו. זה מתחיל בארוחת בוקר ונגמר, תחזיקו חזק, בפדיקור. "איך שאני קמה אני מתקתקת כבר חצי בית", מספרת אמא רגינה. "הוא הולך לעבודה, חוזר, לא נשאר כלום לעשות. אני בקושי מבקשת ממנו משהו. יכול להיות שזו הטעות שלי, שאני לא בסדר. גם עם הבנות הייתי ככה. נתתי להן להיות מלכות אצלי בבית. מדי פעם הן היו עורכות שולחן, מדיחות כלים, זה כן, זה בנות. אבל סך הכל, אני עשיתי הכל. בישולים, ניקיונות, סדר - זה אני".
זה לא נראה לך חריג?
"תראה, אנחנו נותנים לילדים את ההרגשה שהם רצויים בבית. אני עוטפת את הילדים בחום ואהבה.'כן מאמי, מה לעשות לך? עוד משהו? הדלקתי מים חמים'. נגיד הוא הולך לים? ישר אני רצה לשטוף לו פירות. אני דואגת, לא מרפה. איך אפשר להתעלם ממישהו שנמצא בבית? אני לא יכולה לשים מסך ולהגיד זהו, עד כאן, אני לא מתפקדת כאמא. אין מצב. אבל כשאני לא בבית הוא מחמם, הוא אוכל, הוא לא יחכה לאמא שתבוא ותגיש. אין את זה. חינכתי אותו לעצמאות".
חוץ מפינוק, טוען הבן יוסי, יש גם תוכנית חיסכון. "בזמן שאחרים חיים לבד ומבזבזים את הכסף, אני חוסך", הוא מגלה. "חוץ מזה, אני עכשיו בסטאז'. איך לנקות, איך לשטוף. מה קודם למה, מה צריך לנקות פעם בשבוע, מה פעם ביום. גם כשאני אתחתן אני שוקל לפצל את הבית לשניים, ולגור כאן עם אשתי בחצי שלנו. זו התוכנית. אמיתי, יש הרבה מתנגדים, אבל זה מה שאני מתכנן. לקחת לנו את הקומה העליונה עם הגג. מה, יש לי נוף לים, פארק מול הבית. למה לוותר?".
אתה משתתף בהוצאות?
"לא, אין דברים כאלה אצלנו בבית. אדרבה, אני מבקש כסף מדי פעם, אם אני צריך. אם אין לי מזומנים עלי, 'אבא, תביא לי 200 שקל, תביא 100 שקל'. ברגיל. זה לא משהו מיוחד לבקש מאבא כסף. אבא, יש לך? כן, סבבה".
במילים אחרות: מלון פלוס בנק פלוס עץ משפחתי, והכל חמישה כוכבים. "שבעה כוכבים", מתקן פרופ' עמוס רולידר, מומחה בניתוח התנהגות וראש המכון לחקר קשיי התנהגות ילדים. "כשאתה הולך למלון, באים בין 10 ל-11 לנקות. אחר כך לא מנקים אחריך. פה אמא הולכת אחריך, מנקה יום ולילה.
"התופעה שצעירים אחרי צבא, עד סוף שנות העשרים לחייהם ויותר, נשארים לגור עם ההורים, זו תופעה שהתרחבה וכיום היא נפוצה ושכיחה במשפחה הישראלית. זה נובע מהרצון של ההורה הישראלי, יותר מכל הורה מערבי אחר, וזה בדוק מחקרית, לתמוך
בסביבתו הקרובה, יוסי משה לא לבד. "מבין הרווקים אצלנו בחבר'ה, חמישה גרים עם ההורים", הוא מספר. "כולם באותו גיל. פעם אנשים התביישו להגיד, ראו בזה בושה. יש כאלה שרוצים להיות תל אביבים פתאום, רוצים להרגיש מיוחדים, סטייליסטים. תיקח בנאדם ששוכר דירה, אם הוא עובד ומכלכל את עצמו, זו ההנאה שלו. לגור לבד, להיות עצמאי. זו נישה שונה לגמרי.
"בנאדם שגר עם ההורים מוציא את הכסף שלו על בילויים בחוץ, על לחפש את השקט. אני הולך לצימרים. החודש הזה הלכתי ארבע פעמים לנקות את הראש, ליהנות, קצת שקט. אם היה לי ג'קוזי בבית, יחידה נפרדת שלי בבית, לא הייתי הולך. אבל אין לי את זה".
"אני לא כמותם", מתעקשת אתי טורס, 31, מוכרת בחנות נעליים ומתגוררת אצל אמא בתל אביב. טורס באמת שונה. היא אם לילדה בת עשר מנישואים קצרצרים שלא שרדו. בעבר כבר העבירה שלוש שנים רחוק-רחוק מהבית, מעבר להרי החושך. "גרתי ברחוב ליד אמא, ותמיד הייתי אצלה. כל יום בבית, גם שישי-שבת", היא מגלה. אתי ובתה גרות עם אמה אליס והאחות בת ה-27.
"אי אפשר להשוות אותם אלי", היא מתעקשת. "הם גועל נפש. מביאים חברים, מלכלכים, אוכלים ושותים, יוצאים ויאללה, אמא מנקה. זה לא בסדר שהורים צריכים לנקות לגברים בוגרים ולבשל להם. טוב להם, הם מרגישים מלכים, כמו המלך פארוק. זה מגעיל. אישה אמיתית לא תלך עם גבר בסטטוס הזה. אני, להבדיל מהם, כן מנקה את החדר, נותנת כסף בבית, עושה קניות. אני נותנת מעצמי. אני לא מפונקת".
אמא שלך אומרת שהסכום שאת נותנת מסתכם ב-800 שקלים.
"אז מה? אז זה 800 שקל, קצת עזרה לחשמל ומים. את הקניות שלי אני עושה. 1,500 שקלים הולכים למכולת על הפינוקים שלי ושל הילדה. אני לא נטל. זה לא'אמא, תקני לי'. ממש לא. אני כן נטל עליה בקטע שהיא מכבסת לי, מנקה את הבית, אבל אני כן נותנת מעצמי, כן כיף לנו יחד. יש פה הבדל מאוד גדול ביני לבין אנשים שיושבים בבית ומלכלכים ולא מנקים אחריהם, או מביאים כלב הביתה ואמא צריכה לטפל בו. זה מגוחך".
מה הפתרון לזה? מה ההורים צריכים לעשות?
"תראה, אני אישה. אישה זה בסדר שתגור אצל אמא, עד שיבוא הגבר והיא תחיה איתו. גבר צריך להיות עצמאי. אישה לא תלך עם גבר שחי אצל ההורים. ההורים צריכים להגיד להם 'אנחנו אוהבים אתכם, אבל צאו לחיים, תשכרו דירה, תדאגו לעצמכם'. אישית, גם אם הייתה לי אפשרות פיננסית, עדיין הייתי שורצת אצל אמא. ילדה קשורה לבית".
"יש שלוש סיבות שגורמות לילדים להישאר בבית מעבר לגיל מסוים", אומר ד"ר תמיר לאון, אנתרופולוג חינוכי יישומי. "סיבה אחת, חיצונית, היא מצב כלכלי במשק או בבית. חוץ מזה, יש שתי סיבות פנימיות. אחת, אם יש לבנאדם זוגיות או לא. כי זוגיות הרבה פעמים מוציאה מהבית, ושתיים, זה היכולת של הילד לקחת על עצמו חיים עצמאיים.
"שתי הסיבות הפנימיות עברו שינוי גדול בעשור האחרון. תרבות הפנאי הצעירה עברה מהמרחב הציבורי לתוך הבית, בעיקר בגלל הטכנולוגיה. יש ירידה מוכחת בעשור האחרון ביכולות התקשורת של הצעירים. אנשים לא מצליחים לצור קשר, לא מגיעים לאינטימיות רגשית. בגלל שאנשים מבלים הרבה מול המסך, הם לא משלמים מחיר, לא מתנסים בחיים.
"אתה יודע, יש בעיה, אז אתה מקסימום עושה ריסטרט וכאלה. הם לא יודעים ליפול ולקום. אין להם קשת של התרסקויות. קח מישהו כזה, עם יכולות תקשורת דלות, שלא התנסה בחיים האמיתיים, לא שיחק אף פעם בשכונה, לא היה בתנועת נוער, ישב כל החיים שלו מול המחשב - שים אותו מול הורים שלא מבינים שיש בעיה, וככה הילד יותר ויותר נשאב לתוך זה. הוא לא יודע לשלם מחיר ולהתמודד, וככה קיבלת זומבים שיושבים בבית".
ומה עושים כשהזומבי מביא אישה, ללילה או לשניים, ואמא מחכה בסלון? או. הפתרונות, איך לומר, יצירתיים. "אתה לא תביא בחורה הביתה אחרי מסיבה", קובע יוסי משה. "אם הייתה כניסה נפרדת אז בסדר, אבל אין כניסה נפרדת. חיים באותו בית. בשביל זה יש צימרים. נגיד אתה רוצה עכשיו שקט עם מישהי, אתה הולך לצימר. יש לך ארבע-חמש שעות, שב בשקט, אתה והיא, גלגלצ, ג'קוזי, כל הפינוקים. מה צריך יותר מזה, תגיד לי".
אבל זו חתיכת הפקה.
"ממש לא הפקה. אוסף אותה ויאללה. אני גם יכול להביא אותה הביתה אם אני רוצה. תלוי מי זאת. אם זאת מישהי ליגה, אני אביא אותה הביתה. אם זו סתם מישהי אני אגיד לה 'ביי' יפה. זה הכל תלוי בה, כמה היא באמת שווה בשביל להיכנס אלי הביתה".
אתה מספר לבחורות שאתה גר עם ההורים?
"כן, זה ממש לא פדיחה. עזוב, אני ממש מתפאר בזה. זו מעלה לגור עם ההורים בגיל כזה. אתה עדיין ילד, נהנה מהחיים. אתה מפנק אותם, הם מפנקים אותך בחזרה".
דודו חייק דווקא לא ממהר לנדב פרטים על השותפה האמהית שלו. "אני לא אומר להן בהתחלה", הוא אומר. "ברגע שבחורה נכנסת גם ככה הכל חשוך, אני נכנס ישר לחדר ונגמר הסיפור". ומה בבוקר? היא מגלה שאתה גר עם אמא? "לא, לא, היא לא נשארת עד הבוקר".
ואם זו חברה שלך? "אז סבבה. היה לי קשר דווקא, הכל סבבה. ישנתי אצלה לפעמים, למרות שאני לא אוהב לישון בשום מקום חוץ מהבית שלי. מי שתרצה אותי תאהב אותי איך שאני. אף אחת אף פעם לא אמרה על זה משהו. אני גם לא נותן לאנשים להיכנס לי לחיים יותר מדי. אני יודע לשים חומות".
גם אייל, 29 (השם המלא שמור במערכת), מעדיף להצניע את המגורים עם ההורים. מאז ומתמיד, להוציא שנתיים שבהן עבד בארצות הברית, שכר דירה ותפקד כעצמאי - גר אצל ההורים. "זה על הפנים", הוא מודה. "אין פרטיות, אתה לא מרגיש במקום שלך. ההורים שלי לא אומרים לי כלום. אצלם זה 'תתחתן, תצא החוצה'. לא לפני זה. זו צורת החשיבה שלהם. אני רוצה לצאת מהבית בשביל עצמי. לגור במקום שלי, מקום פרטי, שאני נכנס להתקלח ואני יוצא איך שבא לי, שאני יודע מה יש במקרר ומה אין, שהאחריות שלי. זה השקט שלי. העצמאות".
אתה מספר בדייטים איפה אתה גר?
"כן. תראה, אף פעם הן לא אמרו לי שום דבר ועכשיו בכל מקרה יש לי חברה, אבל זה עדיין לא נעים. אף פעם גם לא הרגשתי נעים להביא בחורות הביתה. ברוב הפעמים הלכתי אליהן, או לחברים שהבית שלהם פנוי. אבל זה שאני אצל ההורים זה מעכב אותי. זה נותן לי ביטחון, שקט".
אתה מעורב בבית?
"אני בנאדם מסודר. בגדול אני דואג שלא יישאר אחרי שום דבר. יש זבל - אני מרים, יש צלחות - אני שוטף. חוץ מזה אני לא עושה ניקיונות וכביסות. קצת בישולים. ככה זה, לאמא שלי יש את הסדר שלה, את הניקיון שלה. אין ספק שילד שנמצא בחוץ יש לו הרבה יותר מודעות כלפי עצמו והסביבה, כלפי ההתבגרות שלו. זה ממש תורם. ההורים צריכים לדבר איתו על זה, לא לאפשר לו להישאר בבית. לא שזה לא בריא, זה פשוט לא תורם שום דבר לילד".
לא תורם לילד, אבל תורם כאב ראש ומזומנים למטפלים. מי אשם באמת? על מי מוטלים הפתרון, היוזמה, השוט שיפריד את הילד מההורה, כמעט שלושה עשורים אחרי שנגמל מחלב מאה אחוז טבעי? ובכן, תשכחו מכל מה שחשבתם. אלה לא הילדים. אלה ההורים שלהם. אלה שממהרים לפנק, לפנק, לפנק ולא לדרוש צ'ק, תמורה, עצמאות מינימלית.
"ההורה הישראלי הפך להיות משרתו ועורך דינו של הילד", מאבחן רולידר. "זו תופעה שמתחילה מהילדות. אתה משלם בשבילו הכל, אתה לא דורש ממנו לעשות כלום. בגיל 11 הוא מרגיש שותף מלא. ההורה הישראלי הפך להיות חבר. הורים מרגילים את הילדים שלהם לקבל הכל, לא להיות עצמאיים ולא להתרגל לחיים האמיתיים.
"אני אתן לך עוד נתון. תסתכל על נערים בגיל 16 ותשאל אותם אם הם יודעים מה חשבון הסלולרי שלהם, למעלה ממחצית יגידו 'מה אתה שואל אותי? תשאל את ההורים שלי'. אין להם מושג בעצם לגבי ההוצאה הכספית שהם מביאים על ההורים שלהם. איך תרצה שהם לא יגדלו פרזיטים? אנחנו מגדלים דור חלש, בשם החמולה, האחווה, אנחנו לא מכינים אותם. לא למציאות כלכלית, לא להתעקש על מציאת מקומם בחברה, והכל בשביל שיישאר אצלנו לרגע. הילדים האלה הם פשוט קורבנות".
"המון אנשים אומרים לילדים שלהם 'קח את הרגליים שלך ותלך. לא טוב לך? שלום, ביי ביי'", מספקת רגינה משה, אמא של יוסי, דוגמה חיה. "אני לא אומרת את זה. גם אם יוסי מתלונן, אני אומרת לו 'זה מה שיש בבית'. אני לא אומרת לו 'לא טוב לך? קח את עצמך ותעוף מהבית, נמאסת, עלית לי עד כאן'.
"אני שומעת מאמהות 'זהו, אוף, אני מתה שהבת תעזוב את הבית, נמאס לי'. למרות שזה באמת מעמסה, לא כל אחד יכול. אלוהים חנן אותי בסבלנות ואדישות. לפעמים זה קשה לי, הכביסות, הניקיונות, הגיהוץ. אתה יודע, אתה עוד ממשיך לגדל ילדים, לתקתק את הבית, את הדברים שלו, לנקות אחרי החול של הים, אחרי הגלשן. אני לא צריכה להגיד לך מה זה גבר שחי בבית. אני עייפה אבל זו עייפות חיובית".
פתרון אפשרי? "נורא פשוט: לזרוק אותו מהבית", אומר ד"ר לאון. "אפשר לעשות את זה עם עזרה של מישהו מקצועי, אבל חד משמעית, כמה שיותר מהר, פשוט לזרוק אותו מהבית. אם בגלל סיבה כלכלית הילד אצל ההורים, או שלילד יש בעיה רצינית יותר, אז אני אומר, פה יש סיבה. אבל שום סיבה אחרת לא לגיטימית. המצב הזה הוא לחלוטין לא מצב בריא. לכל אחד מהאנשים האלה מגיעים חיים בריאים. אסור להגיע לגיל הזה ולהישאר בבית".
יש שמעדיפים שינוי מדורג. לאט לאט, בזהירות, בהורדת הילוכים איטית וברקס עדין. בסרט, נלקחו כל המפונקים-פרזיטים למחנה אימונים בן יומיים בפיקוד פרופ' רולידר. הם למדו - תחזיקו חזק-לעבוד, להתעורר בבוקר, לקבל הוראות, וגם, אבוי, לנקות.
ההורים, הגרעין הקשה באמת, נדרשו ללמוד לראשונה איך להציב גבולות בלי לפתוח חזית. וגם אם תיפתח - שתיפתח. לא נורא. "כשחזרנו מהתוכנית דודו השתנה פתאום", מספרת חייק. "הוא התחיל לסדר לי את החדר, לשאול אותי אם לזרוק את הזבל. פתאום, אחרי חודש, הוא אמר לי שהוא מצא שותף ושהוא עוזב את הבית. בהתחלה חשבתי שהוא צוחק עלי ואחרי זה ראיתי שהוא רציני".
"מאוד שמחתי. התוכנית הזו עשתה לו משהו. היום אני אומרת לו 'דודו, תזרוק את הזבל', ובלי בעיה הוא זורק, כשפעם הוא היה אומר לי 'נראה לך שאני יכול להרים שקית?'. אני לא אגיד לך שהוא מבשל או שוטף. אבל אתה יודע, לאט לאט. יש שינוי. למשל, את הכלבה שלו מסרתי. זה גם היה תהליך. עדיין יש לי את התוכי בבית, אז היום הוא נותן לו לאכול, שם לו מים. פעם זה לא היה מעניין אותו בכלל".
למען הסר ספק, גם חייק, החלוץ הראשון שעוזב את הבית, לא הרחיק נדוד. "עברתי קרוב, שלושה בניינים ליד אמא", הוא צוחק. מי ינקה, יסדר, יפנה? רוח הקודש, או אמא. "פעם אחותי תעזור, פעם אמא שלי", הוא אומר. "בוא ננסה, אומרים שאם אתה לא מנסה אתה לא יודע. במקרה הכי גרוע אני אורז עוד פעם וחוזר הביתה. לא בעיה".
גם טורס ראתה את האור, אבל העדיפה אותו מעומעם יותר, מסנוור פחות. "עשיתי שינוי", היא בונה ציפיות. "עזבתי את מקום העבודה שלי ונכנסתי למקום אחר עם הכנסה יותר גבוהה".
חשבת לצאת מהבית?
"למה לצאת? טוב לי בבית. השאיפה שלי היא לעבוד יותר ולחסוך יותר, ואולי כן, לשכור דירה, אבל עדיין להישאר ילדה של אמא. כשאנחנו רבות היא אומרת לי 'צאי, צאי מהבית'. אתה יודע, עצבים של אמא. אבל בתכל'ס? אני הסוכריה של הבית".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם