50 גוונים של שחור
אם מבין שני הספרים שיצאו השבוע, "העסקה פוגענית" היה הופך לרב מכר, ולא הרומן של אי.אל ג'יימס, חיינו היו נראים אחרת לגמרי
את זה אנשים חוטפים בכל העולם ומכתירים כספרות על. באמת כל הכבוד לאי.אל. ג'יימס, שישבה בפרבר לונדוני וחשבה איך להתגנב למוח האנושי ולהעשיר את קופת ההכנסה המשפחתית באמצעות שרבוט טקסטים סמי-ארוטיים, שתפחו לספר שגורף מיליונים בכל העולם. הטקסט שכתבה מערבב בכישרון את כל הקלישאות התרבותיות שקשורות לגברים ונשים ולפנטזיות על יחסי כוח ושליטה.
אפשר גם לראות את הטקסט הזה כאלגוריה לסינדרלה המודרנית, שנגזר עליה לחיות חיי עוני בחברה גברית פטריארכלית, וכדי להיות שותפה לקופה נאלצת למכור את גופה לשטן ולסבול יחסים שיש בהם הכל חוץ מאהבה פשוטה.
אפשר גם לראות את הספר הזה כטקסט פמיניסטי לעילא ולעילא, שבו מבינה הגיבורה הענייה שהמחיר שהיא משלמת על הכמיהה לזוגיות הוא כניעה לאורח חיים שאין בו הדבר שנפשה זקוקה לו, ואז מחליטה לצאת מהסיפור ולסגור אחריה את הדלת ואף מסרבת לקחת איתה את המכונית הנוצצת, היהלומים, הבגדים, ומעדיפה לחזור לחיים הצנועים אך האותנטיים, שלא נכנעים לגחמותיו של האדון ממין זכר.
ובכל מקרה, זאת יצירה סופר-מתקדמת לעומת הלהיט הקודם, ששיחק באותו כדור חברתי של חלש-חזק, שליטה-כניעה, הלא הוא הסרט השטותי והמצליח "אישה יפה", בזכות העובדה שהצליח לשטות בהמונים ולגרום להם להאמין כי אישה שמתפרנסת מזנות יכולה להיגאל מהחיים בביבים באמצעות אהבת המיליונר שהיה לקוח.
בני אדם, כנראה, מכורים לפנטזיות שאין שום סיכוי שיתגשמו במציאות אבל יש בהן כדי לשכך לרגע את הכאב על הצורה שבה אנחנו חיים. הרי לרובנו אין כוח לעצור ולהגיד: "עד פה? ! ולקום ולהתחיל לפעול.
אגב, מעניין יותר מהספר עצמו הוא הראיון שסיפקה כותבת הספר הארוטי לעיתונות, שדרכו היא מצטיירת כאחת שלא מתפתה לרכוב על גל ההצלחה ולספק להמון המורעב את הסוכרייה שנקראת "הסופרת המצליחה והמסתורית" - פנטזיה מתבקשת על סופרת סקסית, פאם פטאל קשוחה שמחזיקה ביד שוט מעור ונועלת מגפיים גבוהים חדי עקב.
הגברת הלונדונית מתעקשת להגיד את הגיל שלה, לספר שנקלעה למשבר גיל המעבר, לדבר בשפה של בני אדם על בעלה, ילדיה, על הקניות בסופר, על סקס משעמם של חיי נישואים ועל ריקנותן של מסיבות הקוקטייל והטיסות שאליהן היא מוזמנת ולא נוסעת בעקבות הצלחת הספר. ובמיוחד היא צוחקת על הפנטזיות שהמציאה ושאנשים בולעים אותן ברעבתנות תוך כדי הזרמת סכומים אינסופיים לחשבון הבנק שלה.
ביום שבו נחת על שולחני הספר הארוטי, נחת לצדו עוד ספר שאילו היה הופך לרב מכר, חיינו כאן היו אחרים לגמרי. שמו של הספר "העסקה פוגענית" (הוצאת המכללה החברתית-כלכלית), והוא עוסק בניתוח יסודי וברור לכל אדם של מנגנוני ההפרטה וניצול עובדים בשוק העבודה הישראלי.
המכללה החברתית-כלכלית היא בית ספר נפלא, ששכר הלימוד בו סמלי, וכל הקורסים בו עוסקים בשיקוף המנגנונים הפוליטיים שמאחורי ההסדרים שיוצרים אנשי ההון-שלטון, שמנהלים אותנו, האזרחים, כעדר ממושמע וצייתני חסר שיניים.
באותו יום גם מצאתי את עצמי באסיפת העובדים הראשונה של עובדי "מעריב", שבו הצטופפו עשרות עובדי העיתון, ביניהם ניתן היה למצוא קבוצה גדולה של עיתונאים ועובדי מנהלה ודפוס
ועד העובדים השמיע את תחזיותיו, ואני עקבתי אחר הבעותיהם של השומעים, שהתחלפו מזעם ורצון לנקמה להבעה של ספק, לאי אמון, לתימהון ולחרדה עצומה. את המבטים האלה אני מכירה היטב מאינספור אסיפות עובדים של מקומות עבודה שבהם הייתי כשהתפרקו או הופרטו: מפעלים כמו "חיפה כימיקלים", "בגיר", "ים המלח" ואחרים, שעליהם כתבתי בטור "שוק שחור".
מקומות שבכולם הייאוש התעצם כאשר העובדים גילו שמקום העבודה שלהם לא רק מתפרק אלא שגם כל מה שמגיע להם - פיצויים, פנסיה - מוטל בספק. וברגע שבו מגלים העובדים כי הם לבד, עולה על פניהם ההבעה של "איך זה יכול להיות?". הרי זה בניגוד לברית האלמנטרית של אמון הדדי ושל סולידריות בין בני אדם.
השבוע הגיע אלי דוח שפרסם לאחרונה מרכז "מהות" (שפועל לשילוב נשים מגיל 40 ומעלה במרכזים של תעסוקה הוגנת) שכותרתו: "נשים: בין גיל לתעסוקה". הוא נפתח בגרף של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה שמתאר איך נשים מגיל 40 "נתקלות בתמרור 'אין כניסה' ששוק התעסוקה הישראלי מציב לפניהן", לעומת גילים 60-55 אצל גברים.
ויש לתופעה הזאת - אפליה על רקע גיל - אפילו שם: אייג'יזם (ageism) ובעברית גילנות. הגילנות בחברה הישראלית, כך מסתבר, הולכת ומתרחבת, בגלל שורה של סיבות כגון: העיוורון של המדינה, העדר מדיניות מתאימה, ההתעלמות של מקומות מהאיסור להפלות על רקע גיל, הטיה מינית, הריון, דת, לאום.
מעסיקים בארץ, פרטיים וציבוריים, לא נרתעים מלהגדיר באופן מפורש את הגילים 24 ועד 40 כקריטריון לקבלת המשרה, ואפילו לא מוכנים לראות קורות חיים של מועמד שגילו עולה על 40, כנראה משום שזה לא עולה בקנה אחד עם הססמה "סביבת עבודה צעירה ודינמית".
מעסיקים גם לא מהססים להגדיר באופן גלוי קריטריונים של מראה: "עד גיל 35, בעלות מראה ייצוגי". ועוד לא נגענו באפליה הכפולה של מזרחיות, רוסיות, ערביות, אתיופיות. וגם לא נגענו בגלישה במדרון התעסוקתי שעניינו "עובדי קבלן".
בספר המצוין שהתפרסם השבוע ולא עתיד ככל הנראה להפוך לרב מכר, "העסקה פוגענית", כותב דני גוטווין שהפרטת יחסי העבודה - שמשמעותה פירוק העבודה המאורגנת המהווה את בסיס התמיכה של מפלגות סוציאל-דמוקרטיות - מעבירה את השליטה בכלכלה ובחברה לידי ההון, שבדרך זאת מנכס לידיו גם את השלטון.
במדרון החלקלק הזה כולנו נמצאים כיום, חוץ מהאלפיון העליון ולווייתני השלטון. וכדי לשכוח, לא להתמודד ולהדחיק את צבע הזקנה שמחכה לנו או שוק התעסוקה של ילדינו, אנחנו ממלאים את ימינו בפנטזיות ורעשים - העיקר שלא נצטרך לפעול באומץ מול דפוסי החשיבה שלנו עצמנו, שאבד עליהם הכלח.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם