מעוותים את מורשת רבין

בשנים שחלפו מאז שנרצח הפך רבין מאסטרטג שראה את המציאות בעיניים חדות, צפה את האיום האיראני וניסה לבלום אותו, לרודף שלום עיוור

חיים אסא | 9/10/2012 14:46

תגיות: יצחק רבין

אנו עדים בימים אלה לוויכוח על אופיו של הטקס השנתי לזכרו של יצחק רבין. קיימים שני צדדים. צד אחד, המפיק את עצרת הזיכרון לרבין ב-4 בנובמבר בכיכר, טוען שיש להמשיך עם ערבי השירה הנדושים הנסובים על השלום; לעומתו צד שני, המיוצג על ידי "דרור ישראל" (שהיא תנועה מופלאה) ותנועות הנוער, טוען שאנו חייבים להתמקד בסוגיית האיום על הדמוקרטיה הישראלית ואובדן הדיון הציבורי בנושא הזה (שביטויו בין השאר באובדן מערך תקשורת ביקורתי ונטול פניות) - ולכן הוא מפיק עצרת זיכרון ב-27 באוקטובר בכיכר.

עצרת זיכרון לציון 15 שנה להירצחו של רה''מ יצחק רבין צילום: יהונתן שאול

גם אם תתקיים עצרת שלישית או רביעית לזכרו, אגיע לכולן, אבל דווקא לעצרת המתמקדת בשלום אגיע בכוח, בקושי, עם פיהוקים ועצבנות. למה? כי אחד התהליכים והמעוותים שעברו עלינו ב-15 האחרונות הוא זה שבגינו רבין הפך מאסטרטג, שראה את המציאות במזרח התיכון בעיניים חדות ונקיות, לרבין רודף השלום העיוור, מעין פילוסוף של שלום. וזה לא היה רבין בשום צורה, בשום אופן ובשום מצב.

העיוות בתדמיתו (בהקשר של תפיסתו המדינית) של רבין פוגע בכולנו משום שתפיסתו האמיתית התאדתה, וכל מי שניסה להמשיך ולפתחה לתקופתנו נתפס כשמאלן מצ'וקמק ועוכר ישראל. כך נוצר חלל ריק שהותיר את הימין כשחקן יחיד במגרש הפוליטי. החלל הריק הזה מסוכן, ולו רק בגין העובדה שאין דיון ציבורי מאוזן, ואין ויכוח על הכיוון שעל הספינה הקרויה ישראל לנוע.

האסטרטגיה של רבין

תהליך השלום שיצר רבין ב-1993 היווה צעד ראשון (אוסלו) בתהליך שהכיל מספר צעדים, כחלק ממהלך אסטרטגי רחב של ייצוב יחסי ישראל עם כל מדינות המעגל הראשון סביבה. הוא ראה צורך במהלך כזה כדי להוריד את "סטטוס החיכוך האלים" בין ישראל לארצות ערב הגובלות עמה (סוריה, ירדן והפלסטינים), ובכך לשמוט את השטיח מתחת לרגליהן של מדינות המעגל השלישי (איראן ואז גם עיראק), שהציגו כבר אז איום אלים על ישראל. התהליך היה אמור להסתיים בהסדר שלום עם סוריה, העברתה של סוריה לצד המערבי (ארה"ב), ייבוש חיזבאללה ובידודה של איראן.

כל המהלך הזה, שעיקרו ייצוב המעגל הראשון, נועד

להגדיל את שרידותה הפיזית של ישראל, ולא היו בו שום שיקולים הנובעים מן הפילוסופיה המתקשרת לפילוסופיית האחווה של מהטמה גנדי. רבין הבין כבר בשנות ה-90 שההתפתחות הטכנולוגית של איראן תביא אותה אל המקום שבו היא נמצאת היום. הוא הבין כבר אז שהמדינה היחידה שיכולה לעצור את התהליך הטכנולוגי המאיים באיראן היא ארצות הברית, ושזה גם תפקידה.

תהליך הבלימה של איראן לא היה מבוסס על תקיפתה בידי כוח צבאי, אלא על בידודה במזרח התיכון ובעולם, וכן על בידודה בהקשר התרבותי השיעי. ההסכם עם הפלסטינים וסוריה (שכלל את ייבוש חיזבאללה) היה אמור לשרת את המהלך הזה.

אסור לנו לסתום פיות

וכך אנו מוצאים את עצמנו כיום בדיוק במסלול ההפוך. איראן אינה מבודדת, וישראל משותקת מבחינה מדינית. במקום לבודד את איראן, בודדנו את עצמנו. אז מה נותר לעשות? לנופף בכוחנו ובפוטנציאל הצבאי הבלתי מוגבל, לכאורה, שלנו. זאת אסטרטגיה של חלשים. של היסטרים. רק ההיסטוריה תשפוט מה היא או מה הייתה האסטרטגיה הנכונה, אך על דבר אחד אין ויכוח - אסור לנו לסתום פיות ואסור לנו לאפשר סתימת פיות של אחרים. עלינו להתווכח ולדון בדיון ציבורי עמוק ואינטנסיבי, ורק רוח דמוקרטית ובימות דמוקרטיות ישיבו זאת.

מספר הבימות שבהן ניתן לקיים דיון ציבורי הולך ומידלדל והגיע למעשה לאפס. ההשתלטות המעוותת על תפיסתו של רבין על ידי פילוסופיית שלום חד-ממדית פוגעת בנו באופן חמור. לכן העצרת המתמקדת בהשבת הרוח הדמוקרטית לחברה הישראלית היא עצרת קריטית ומן הסתם מעודדת את קיומה של כל עצרת אחרת.

הכותב שימש כיועצו האסטרטגי של ראש הממשלה המנוח יצחק רבין