שאגו כי נגמר: פרידה מאברהם אדן
כמעט שלא נשארו מפקדים מהסוג הזה, בגיל הזה ומהמלחמות האלו של פעם, שכפסע היה לעתים ההבדל בין ניצחון לתבוסה
אברהם אדן ז"ל, כמעט לא נשארו מפקדים מהסוג שלו צילום: ראובן קסטרו
כמעט שלא נשארו מפקדים מהסוג הזה, בגיל הזה ומהמלחמות האלו של פעם, שכפסע היה לעתים ההבדל בין ניצחון לתבוסה. מפקדים שכאלו, שפרקו מקלע כבד של "ברן" כהרף עין, שחררו את אילת, דהרו באבו עגילה ואום כתף ומילטו את הבית השלישי מחורבן. כאלו היו אותם מפקדים שכמותם נותרו לנו על אצבעות כף יד אחת. הם הרגישו מקרוב את לחצו של האויב, אבל חצו מדבריות, צלחו תעלות, כיתרו ארמיות ודרכו על אדמתה של אפריקה.
מבעד לשורה הראשונה של המנהיגות הביטחונית העכשווית - הרמטכ"לים בעבר שמכהנים היום בממשלה, הרמטכ"ל הנוכחי גנץ, האלופים שנשאו את הארון ואולי גם איציק מרדכי, דני רוטשילד, עומר בר לב ויוסי פלד - אני מנסה למצוא את יפי הבלורית והתואר של פעם. הנה שייקה גביש זקוף כתמיד ועמוס חורב ומוטק'ה ציפורי שותק בכיסא הגלגלים. נותרו מהם בקהל הגדול מעטים, פניהם אינם כתמול שלשום, ואני תוהה כיצד בכל זאת שרדו את כל אלה.
שר הביטחון ספד בהתרגשות כמעט לא אופיינית למפקדו, אבל את דמותו חשפו בני המשפחה שהציגו בעל, אבא וסבא אוהב שהפעיל את נכדיו כמדריך קייטנים. בנו עומר, סיפר כיצד הוא, מספר ארבע ברביעיית מטוסי הסופר מיסטר, טס בשמים שממערב לתעלה, שרק ימים קודם לכן היו זרועים טילי נ"מ מצריים, ועכשיו חזרו להיות נקיים ובטוחים, והתאפק בכל כוחו לשמור על שתיקה בקשר והצליח, רק כדי לא להדאיג את אבא, שלא ידע על פעילותו המבצעית של בנו.
וחיים גורי, סגנו בפלמ"ח, שרק התייתם עכשיו מחיים חפר, כמעט כבר בן 90 אבל עדיין צלול כיין ונושא את הספדו לברן מתוך מוחו הקודח, מדבר בשבחו של מפקד שהתעקש לא ללבוש מניירות בונאפרטיות, וחשב נכון ופשוט
האמין ב,1948- כמו כל הבחורים האלו ששאגו כי נגמר, ולא האמינו שימסרו את רוביהם הלאה מדור לדור. כזה היה ברן. רך מבט וכחול עיניים, אבל כמו בשורות של נתן אלתרמן, חי תמיד על קו הקץ.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם