הרהוריו של חוקר חוזר
כדי לבלום את בריחת המוחות צריך ליצור חברה טובה יותר ולהשקיע באופק המדיני. ולא פחות חשוב: למנוע התערבות בחופש האקדמי
כחוקר שבילה כמה שנים בחו"ל וחזר לפני כמה שנים לארץ, אני חושב ששאלת "בריחת המוחות", כפי שהדבר נקרא (לאו דווקא בטוב טעם: האם אדם שאיננו מדען שיורד מן הארץ אינו "מוח" שכדאי להחזיר? האם הוא רק "גוף"?), היא שאלה כללית יותר שקשורה למצב בארץ.
ראשית, ההקשר החברתי, הכלכלי והפוליטי הרחב הוא לא קל: מחירי הדיור, איכות התשתיות, קשיי התחבורה בארץ, יוקר המחיה, מצבן של מערכות המספקות שירותים חיוניים כבריאות וחינוך - כל אלה הם מכשולים משמעותיים. לא הייתי רוצה שייצרו עבור המדען באופן מלאכותי מגדל שן גבוה, מרופד ונוח. אסור להפריד בין גורלו של איש המדע לבין זה של ישראלי אחר. המטרה צריכה להיות יצירת מצב טוב יותר לכלל האזרחים. המדען, שהוא קודם כל אזרח, ייהנה מכך גם הוא.
סוגיה נוספת נוגעת לחוסר התקווה במישור המדיני והתחושה שאין לקברניטי המדינה שום חזון להציע בנוגע לפתרון הסכסוך עם שכנינו. במקום לעמול על שיפור ופריצת דרך, דומה שעוסקים כאן יותר בשימור הסטטוס-קוו; במקום פעולה נמרצת ויצירתית כדי למצוא ולייצר בסיס להידברות, בולטת ההסתגרות וההתבדלות מאחורי חומות, גדרות ומחסומים. זהו לא אינטרס שמאלני או ימני, אלא אנושי, המשותף לכל החיים במדינה זו. מדען, איש ימין, שמאל או מרכז, אם הוא חפץ חיים, ירצה לחזור למדינה ששורר בה שלום ובטוח לגדל בה ילדים.
מה יגיד השר?
כהיסטוריון שעוסק בפאשיזם, קשה לי עם המצב בארץ, ובעיקר עם הגל הגזעני והלאומני העכור ששוטף את החברה והמדינה. אחד הדברים הראשונים שעשה הפאשיזם בהגיעו לשלטון - באיטליה, באוסטריה, בגרמניה ועוד - היה למחוץ את איגודי הפועלים, לרדוף את מנהיגיהם ולשבור את יכולתם הארגונית. כך הופקר ציבור העובדים במדינות אלה לגחמות השלטון החדש, שהיה מחובר להון.
על אף כל ההבדלים בישראל, אנו חווים מציאות שבה העובדים חשופים אף הם במידה גדולה לגחמת החיבור הזה של הון ושלטון, והם מועסקים על פי הסכמים קצרי טווח בחברות כוח אדם, שכבוד האדם מהן והלאה.
נקודה אחרונה, המשלבת בין צרכיו של איש מדע לבין המצב הכללי, נוגעת למגמה מצערת של התערבות הולכת וגוברת של פוליטיקאים ישראלים ועמותות חוץ-אקדמיות למיניהן במחקר, בעיקר בתחומי הרוח והחברה.
להיות חוקר בכל מקום זו משימה קשה ותובענית. כדי לפרסם מאמר או ספר יש לעבור מסלול מכשולים של ביקורות קפדניות של קולגות. כל פרסום עובר review peer מחמיר . אבל זהו הליך חשוב, שמהווה את לחם חוקו של המחקר. בארץ, לעומת זאת, התווסף בשנים האחרונות קושי אחר לגמרי שאינו תורם דבר: חוקר צריך לחשוב יותר ויותר לא רק על מה יגידו הקולגות, אלא גם מה יגיד, למשל, שר כזה או אחר, כיצד תגיב קבוצת אינטרס כזו או אחרת.
זהו מצב בלתי נסבל שמכביד קשות על העשייה המדעית. לכן יש לדרוש מהפוליטיקאים, במיוחד אלה שטוענים שהם מעוניינים להחזיר לכאן חוקרים: הסירו ידיכם מן המחקר. אל תפגעו בחופש האקדמי שהוא עניין עדין ורגיש. צרו אווירה שמכבדת את איש המדע וסומכת עליו, וחברה צודקת, מתקדמת ומשגשגת, ואני משוכנע שרבים ישמחו לחזור.
הכותב הוא דוקטור במכון ליחסים בין יהודים, נוצרים ומוסלמים באוניברסיטה הפתוחה
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם