דני רופ לא סולח למי שהזניח את אביו המנוח
אחרי שרדף אחרי רופאים וראה אח מכניס זונדה לאביו בהדרכה טלפונית, הוא יוצא לקרב: "רק אחרי שהפעלתי קשרים פתאום התייחסו אליו"
- הכתבה שעוררה את רופ להגיב: שערוריית מותו של אלי הורביץ
- תחקיר: אושפזתם? סיכוי רב שתידבקו בחיידק אלים וקטלני
- דוח בכנסת בעקבות התחקיר: בתי"ח בחיפה – הכי מזוהמים
"זה היה רבע שעה לפני מהדורת החדשות. שמעתי צווחות ומריבות ברקע, ואת רוני אחי המאופק מספר בהיסטריה שאבא מדמם אחרי הניתוח ואין אף רופא במחלקה. אחי היה כמעט על סף בכי. הוא צעק, 'תבוא עם כתבים, תביא צוות, תביא מצלמה, אולי זה יעורר מישהו, כי המתמחים עסוקים בניירת, האחיות שחוקות ועייפות, וכבר כמה שעות אני אומר להן שאבא מדמם כמו פרה שחוטה והן נובחות עלי כאילו הייתי כלב. הן אומרות שזה לא התפקיד שלהן, זה התפקיד של הכוח המסייע. אבל אני לא יודע מה זה כוח מסייע ואיפה למצוא אותו'".
מה עשית?
"התקשרתי לכתבת הבריאות של ערוץ 10 וביקשתי עזרה. בינתיים הגיע אח עם טלפון וזונדה אל המיטה של אבא שלי. אמר שהרופאה ביקשה להחדיר את הזונדה לאבא, אבל כיוון שהוא לא ממש יודע איך עושים את זה, הרופאה תיתן לו הוראות התקנה בטלפון. אחי נאלץ, בפשטות, לחסום את האח בגופו. אחרי עשר דקות הגיעה מתמחה צעירה והתנפלה עליו: 'למה עדיין לא הכניסו את הזונדה, למה אתם מפריעים, עשיתי לכם טובה שבאתי בכלל, כי אני ועוד מתמחה אחראים על 200 חולים בשתי מחלקות כירורגיות, מיון וחדר ניתוח. אנחנו לבד. קוראים לנו רק במקרים של החייאה, כשהמוניטור רושם קו ישר'. בשלב הזה אחי איבד את העשתונות.
"רצתי אל בית החולים. אפילו את האיפור לא הורדתי. המתמחה הסתכלה עלי ושאלה, אתה הבן של אלן רופ? אויש, אני באמת מתנצלת. בתוך שניות היא חייכה והייתה נחמדה ואדיבה. נזכרה שכשהייתה ילדה עשיתי בבית הספר שלה תחזית של מזג האוויר. פתאום היה לה את כל הזמן שבעולם. ולמחרת כבר הגיעו אל אבא המון רופאים. קרובי המשפחה של שאר החולים בחדר הביטו עלינו בתימהון. אמרו, בחיים לא ראינו צוות רב כל כך מטפל בחולה מבוגר".
אביך קיבל יחס מיוחד בגללך?
"בכלל לא ביקשתי יחס מיוחד. הגענו אל בית החולים אחרי שההורים שלי ביררו על מנתח בכוחות עצמם. איש לא הזכיר את השם שלי עד אותו לילה נורא, כשכבר לא הייתה ברירה. אבא שלי זכה ליחס מחפיר, מעליב, לא אנושי ולא רפואי בבית החולים בגלל שהיה חולה ומבוגר. רק כשהמצב שלו הידרדר התחלתי להפעיל קשרים, ורק כשהוכנס לחדר טיפול נמרץ התחילו להתייחס אלינו. אני זוכר ששאלתי את עצמי, אם ככה מטפלים באבא של דני רופ, מה עושה בוזגלו נטול הקשרים? ואיך מטפלים באבא של מסעודה משדרות?".
"צלם פפראצי אמר לי פעם", ממשיך רופ, "מה אתה מתלונן על העבודה שלנו? הרי לכם, המפורסמים, יש כל כך הרבה זכויות. קל לכם בחיים. אתם מקבלים מתנות והנחות. מתייחסים אליכם כאילו הייתם אלוהים, אז בזמנים מסוימים יש לזה גם מחיר. וזה נכון. כשאבא שלי גסס בבית החולים והתנדנד בין חיים ומוות, ישבתי בחדר ההמתנה ובכיתי בלי הפסקה".
"בכיתי מול חדר טיפול נמרץ, ובכל זאת באו אנשים והסתלבטו עלי. אמרו לי, אחי, אתה בוכה כי לא יורד גשם? ואני אמרתי לעצמי, זה המחיר. עשרה ימים ישבתי במסדרונות בית החולים, מרופט, לא מגולח, מבולבל ומתוח, ועדיין אנשים הרשו לעצמם לגשת אלי ולהגיד לי, מה העניינים, דני, מעונן לך היום? לא אחד ולא שניים. מסות
"רק מאוחר יותר הבנתי שבמצב הנוכחי של מערכת הבריאות, אפילו קשרים לא יכולים לעזור. כי הרפואה בישראל קורסת. הרופאים איבדו צלם אנוש ובגלל אילוצים של שכר, תקנים, צפיפות ומחסור הם הפכו לטכנאים. בית חולים שאמור להגן עליך, להציל אותך במקרים של סכנה, הופך לכלוב ברזל. על זה בדיוק צעקו המתמחים בשביתה הגדולה. שאין כסף ואין תקנים ואין תקציבים, ואם האוצר לא ייחלץ לעזרתם בדחיפות, אנשים ימותו. ואנשים באמת מתים. רק שכשבוזגלו או מסעודה מתים, אף אחד לא יודע עד כמה הפצצה הזו מתקתקת. אבל כשיו"ר 'טבע' אלי הורביץ מת, או אבא של דני רופ, פתאום אנשים יודעים".
גינת הבית של דני רופ ירוקה ומזמינה. צעצועים עליזים פזורים בין עצי הלימון והשסק, וריח הסתיו מנחם. אבל כשמרים ודני רופ מדברים על האב והבעל, אין סליחה או נחמה. "אלן נחשף לרשלנות של צוות רפואי ולתנאי היגיינה נחותים בבית החולים", אומרת מרים וטון דיבורה הנחרץ נשבר. "ומאז אני כל כך מתגעגעת".
רופ בחר להתמודד באמצעות מעשים. מעט אחרי השבעה על אביו, פרסם את נסיבות מותו בפייסבוק. סיפורו האישי קיבל הד ציבורי עצום, בלתי נתפס. "הייתה איזו תקופה שלא יכולתי לעמוד במעלית בלי שמישהו ייגש אלי ויספר לי על המקרה הפרטי שלו", הוא אומר במבוכה. "אנשים הפסיקו לשאול אותי על מזג האוויר ושיתפו אותי בהיתקלויות של אבא ואמא שלהם בבתי חולים ציבוריים. איך הזניחו. איך לא התייחסו. איך נזרקו במסדרונות ורדפו לשווא אחרי רופאים יהירים ועסוקים. אלפים הגיבו לסיפור על אבא, וועדת הכנסת הזמינה אותי לדיון מיוחד בנושא. לאט לאט גיליתי עד כמה קריסת מערכת הבריאות היא בעיה לאומית. הרבה יותר דחופה מהפצצה האיראנית. הרבה יותר קריטית מדירה וקוטג'".
אלן רופ, בן 74, אושפז בנובמבר 2011 בבית החולים איכילוב בעקבות כאבים בכיס המרה. עד אותו יום נחשב לאיש חזק ופעיל. למרות בעיית לב שממנה סבל, הסתובב ברחבי העולם והגיע אל המקומות הנידחים ביותר בעקבות חקר האבנים. "כמה ימים אחרי שעבר אירוע קל, כבר היה במכרות שבגבול אנגולה", מספר בנו. "אמרתי לרופא שלו, אתה השתגעת? בנאדם אחרי אירוע לב נוסע למקומות שכוחי אל כאלה? והרופא השיב, לא יכולתי לקחת ממנו את טעם החיים".
בשנים האחרונות שימש רופ כגיאולוג הראשי של חברת אלוני מיתר העוסקת בחיפוש יהלומים בקרקעית נחל הקישון. "פעמיים בשנה נסענו לתערוכות בארצות הברית", אומרת מרים, "ושישה חודשים לפני שנפטר עוד היינו בטיול בטוסקנה. אלן הלך קילומטרים ברגל. היה איש בריא וחיוני. אפילו לאשפוז האחרון בחייו הוא נהג לבד".
האבחנה הראשונה הייתה אבנים ודלקת. רופ קיבל אנטיביוטיקה ואושפז לשבוע. "כשליוויתי את אבא למחלקה בפעם הראשונה, מאוד מאוד התרשמתי", אומר בנו ביובש. "כי ראיתי מקום יפה ומטופח ושטיחים מקיר לקיר, תרומת שרי אריסון. אמרתי, וואו, שווה. ככל שעבר הזמן התחלתי לראות מעבר לקישוטים. במחלקות הכירורגית והפנימית לא היו רופאים ברוב שעות היום. יש מתמחים, אבל החולה ובני משפחתו לא יודעים מה ההבדל. המתמחים מחזיקים את המחלקות, כי הרופאים הבכירים בכלל לא נראים לעין. פוגשים אותם רק בסיבוב הבוקר. והם לא מדברים עם החולים או עם בני משפחותיהם. אין תקשורת. אין יחס. אין אינפורמציה, במיוחד לאלו שלא מוגדרים כחולים בסיכון".
מרים: "במשך שעות ארוכות לא הצלחנו לקבל תשובה מהאחיות אם זכרו לתת לאלן את התרופות שלו לדילול הדם. אחות אחת אמרה, הוא קיבל קומדין, השנייה אמרה שלא קיבל. היינו צריכים לדאוג לשמיכות, לאוכל, לתרופות, לאינפורמציה. אם לא היינו שם, הוא היה מתאייד".
דני: "שבוע במחלקה הכירורגית לוקח לך להבין שמי שמגיע לבית חולים במצב קשה לבדו, בלי קרובי משפחה, הסיכויים שלו לשרוד הרבה יותר נמוכים. המלווים דואגים שהחולה יקבל את התרופות בזמן, שלא יעשו פשלות. הם אלה שצריכים לרדוף אחרי המתמחים שעסוקים במאות חולים ובניירת בלתי נגמרת. בעצמי רדפתי אחריהם פעם אחר פעם והם התחמקו. לא עכשיו, עוד שעה. עוד כמה שעות. בסוף אתה מרגיש כמו נודניק. וכשמישהו כבר בא לדבר עם המשפחה, אתה מתחיל להאמין שאלוהים בכבודו ובעצמו ירד אליך".
מרים: "כששחררו את בעלי בפעם הראשונה, עמדנו ליד תחנת האחיות עם כל השאר בתור ארוך, כמו פרות בעדר. מתמחה צעירה הכינה לנו מכתבי שחרור ודיברה בקול, בלי פרטיות. קראתי את המכתב וגיליתי שאין בו המלצה להמשך טיפול. אמרתי לה, לבעלי יש דלקת במרה וגם צהבת, איפה האנטיביוטיקה? אמרה לי, אל תפריעי, אני עובדת. אמרתי לה, הרי מתים מדלקת. המשך טיפול אנטיביוטי בבית הוא קריטי. אז היא לקחה את המכתב, הסתכלה ואמרה, באמת? לא כתבתי?".
הניתוח להסרת כיס המרה התקיים ב-19 בפברואר. יום לפני כן הצביעו הבדיקות על בילירובין בשיעור גבוה בדמו של רופ, דבר המעיד על בעיה בכבד. "ציפינו שהרופאים יגידו שלא מנתחים אותו במצב כזה", אומר רופ בצער, "אבל אף אחד לא מנע את הניתוח. היום הם אומרים שפחדו שהדלקת תגיע
למסתם שהיה לאבא. אבל באותו ערב אף אחד לא אמר לנו מילה. ואנחנו בכלל לא חשבנו שמדובר במשהו מסובך.
"בשבע בבוקר אבא הוכנס לחדר הכנה לניתוח. אחת הסיבות ששרים וחברי כנסת לא יודעים על מה אנחנו מדברים היא כי הם עצמם מעולם לא עברו תהליכים שכאלה. הכניסו את כולנו, חמולה שלמה לחדר. נתנו לנו חלוק בשביל הרשמיות וגרב ניילון שאף אחד לא בדק אם לבשנו. הרוב לא לבש. בתוך החדר שכבו 20 מנותחים ולכולם הרבה מאוד קרובי משפחה. שכבו שורות שורות, כמו בבית מטבחיים. כמו בבית חולים שדה. כולם קצת מטושטשים עם הכובע הירוק והחלוק. על כל מיטה, כלומר על הבנאדם, הניחו את התיק הרפואי. ואין מגבלה לעוברים והשבים הרבים בחדר הסטרילי. אני יכול להכניס גם 20 קרובים וחברים. כל העולם ואשתו.
"אחרי שלוש שעות של ניתוח המנתח יצא אלינו. אמר, היה קשה, מורכב יותר משחשבנו. הכל מלא מוגלה, ותוך כדי הניתוח גילינו שהאבנים חדרו גם לדרכי המרה. אמרנו לו, לדעתנו הלא מקצועית, ובהתחשב בעובדה שהיה לכם התיק הרפואי ערב קודם, וגם מכשיר אולטרסאונד פשוט, הייתם צריכים לגלות את כל זה הרבה לפני הניתוח".
בערב החלו רעידות חזקות בכל הגוף. זה היה אלח דם (ספסיס), מצב מסכן חיים שנגרם בעקבות תגובת יתר של מערכת החיסון לזיהום. "הרמתי טלפון לחבר כירורג", מספר רופ. "אמר לי, דני, חיידק עמיד לאנטיביוטיקה תקף את אבא שלך. אתה מספיק חזק לשמוע? תתכונן לגרוע מכל".
העבירו את אלן רופ לחדר גדול המצריך השגחה מיוחדת. "אבל המצב של אבא הידרדר במהירות. הוא התחיל לדבר קצת שטויות. החום שלו עלה, והרעידות התגברו. רוני אחי ישב לידו כל אותו לילה. ושניהם ערים. מתמחה צעיר עבר לידו והעיר, 'את הסיבוך הזה אחיך דני לא יכול היה לחזות, אה?'. בבוקר נכנסתי אליו. הנמיכו לו את המיטה באזור הראש והוא שכב באלכסון הפוך. היה מבולבל. חשבתי שהוא עובר אירוע מוחי. קראנו לרופא, העבירו אותו לחדר עם חלון אל דלפק האחיות, שמו לו מסכת חמצן. זו הייתה הפעם האחרונה שראינו אותו חי".
בצהריים כבר הובהל לטיפול נמרץ כשהוא מורדם ומונשם. "רופאים נפלאים ומסורים, מלאי אמפתיה, עבדו עליו, אבל כבר היה מאוחר מדי. אבא חטף זיהום מחיידק קטלני בבית החולים. רופאים אמרו לנו, חיידקי בית חולים נמצאים בכל מקום, במזגן, במיטה, במקלחת. מנסים להתגבר על אחד, מגיעים עוד שניים.
"בטיפול נמרץ שוכבים שישה עד שמונה חולים במצב מאוד קשה, מופרדים האחד מהשני בווילון. כל אחד יכול להיכנס לשם ובלבד שהוא לוחץ על זמזם בשעות הביקור. אף אחד לא שואל מי אתה ולאן אתה צריך להגיע. נותנים לך חלוק וזהו. שכן שלנו בא יום אחד לבית החולים עם אשתו. לחץ על הזמזם, ביקש להיכנס לאבא ופשוט נתנו לו. אף אחד לא שאל את אמא שלי אם מותר ואפשר, ואם אבא היה רוצה שהשכנים יראו אותו במצבו, ברגעיו האחרונים".
אלן רופ נפטר ב-4 במרס 2012. " וכמה שאני מנסה להסתגל לעובדה שהוא איננו, אני לא ממש מצליח", אומר בנו ומסב את פניו. "אבא שלי היה אדם מאוד מיוחד. רוב הזמן לא היה בבית, כי עבד באפריקה סביב האבנים. היה נוסע למקומות מטורפים, מתמודד עם נחשי קוברה, נמרים שטרפו כמה מהעובדים שלו ומלחמות גרילה באנגולה. כל הילדות שלי חייתי בפחד שאולי לא יחזור. אבל תמיד חזר והביא מתנות מפנקות ולקח אותי לטניס ולמשחקי כדורגל. גם בשנים האחרונות היה מסתובב בעולם, חזק וחסון וחייכן. בחיים לא הייתי מאמין שניתוח פשוט כל כך יביא למותו".
אבא רופ לא הוריש לבנו את סקרנות האבנים. "בעצם, רציתי להיות מנהל בית מלון", אומר דני. "למרות שגם בצבא הייתי חזאי במרכז המטאורולוגי של חיל האוויר. אבל ב-89' החליטו לפרוץ לשידור בפעם הראשונה עם תחזית מזג האוויר. חיים יבין הזמין אותי למבחן מסך. אמר לי, ילד, תשכח ממנהל מלון, אתה הולך להיות מגיש, מפיק וכוכב טלוויזיה. פחדתי להתווכח איתו. באותם ימים לדבר עם חיים יבין היה כמעט כמו לדבר עם השכינה. אז גמגמתי שלהגיש אני יודע רק קפה ולהפיק אני לא יודע בכלל. ככה התחלתי להגיש את תחזית מזג האוויר בטלוויזיה בפינה המיתולוגית 'שבשבת'".
עם הקמת הערוץ השני החל רופ להגיש את התחזית בחברת החדשות. בנוסף, הגיש את השעשועון "יותר מזל משכל". דמותו זוהתה כבר אז עם צמד מגישי החדשות מיקי חיימוביץ' ויעקב אילון. "היה בינינו חיבור מאוד מיוחד", אומר רופ. "היינו שלישייה כמו שרואים שלישיות רק בטלוויזיה האמריקאית. הייתה לנו כימיה טובה. מיקי ואני נורא דומים האחד לשני ויעקב קצת פחות, אז היו לנו ירידות הדדיות. מתח. קסם. כיף. על המסך היה נדמה שאנחנו יוצאים כל ערב לבלות יחד. מיקי ויעקב מקצוענים כל אחד בדרכו. מיקי יותר רגשנית, אמפתית, מגוונת, ויעקב יותר מסוגר ומאופק, חושש לפרטיות שלו, מפחד מה יגידו, נחבא אל הכלים. איש חדשות פר אקסלנס, הליאו מסי של החדשות. ואני בצד השני, נורא חופשי, מדבר ומתחבר. לא דופק חשבון".
"דווקא הניגוד עשה את העבודה. בכל פעם שהוא בנה לעצמו תדמית של בחור קשוח, הייתי מפצח אותו. זה הגיע לרמות שאנשים עצרו אותי ברחוב ואמרו לי, תעשה לו ככה וככה, תכניס לו. תפשיר אותו. ואני באמת התעללתי בו. כשהיה רווק, הייתי עושה בשידור חידון בשאלה מתי הוא יתחתן. ירדתי על הגובה שלו. תמיד הקפיד שנשב שנינו באותו הגובה. יום אחד נמאס לי, אז הורדתי את הכיסא לגובה של השולחן שלו וככה שידרתי את הפינה. אפשר לומר שבשלוש הדקות של מהדורת מזג האוויר, יעקב אילון האמיתי יצא החוצה".
ומיקי?
"הייתה יותר משוחררת וחופשייה. לכן הדברים נורא קלחו בינינו. לא היו ירידות או התקלות. היה לי מאוד קשה כשהם עזבו. הרגשתי ממש כמו ילד שההורים שלו השאירו אותו לבד בבית והלכו".
בראשית 2005 הצטרף רופ אל השניים בערוץ 10 והשלושה חזרו לעבוד יחד. "בתקשורת האשימו אותי שעברתי לערוץ 10 בגלל כסף", אומר רופ בהתמרמרות. "וזה בדיוק ההפך. קיבלתי 25 אחוז פחות מהשכר שקיבלתי בערוץ שתיים והתחייבות לעשות 40 תוכניות בשנה בפריים טיים בנוסף להפקת ולהגשת התחזית. אבל כמה שבועות אחרי שעברתי התחלפה ההנהלה והתוכניות ירדו לטמיון. אחרי שנתיים בערוץ 10 כבר עברתי קיצוץ של 30 אחוז בשכרי ומאוחר יותר עוד קיצוץ של 40 אחוז. בסך הכל קיצצו לי 70 אחוז. אני לא בא לבכות. אני לא מסכן, אבל כולנו תרמנו את תרומתנו לניסיונות להצלת הערוץ".
למה בעצם עזבת את ערוץ 2?
" כי הייתי בו תשע שנים, היה לי טוב מאוד, אבל בגלל המבנה המסובך של חברת החדשות לא הייתה לי אפשרות לעשות שום דבר מלבד התחזית. היום אני יכול במקביל להפיק סרטים לחברות, להנחות אירועים, לעשות פרסומות ואפילו לעבוד בהיי-טק. אמרתי לעצמי, קיבינימט, אני עושה כל כך הרבה בחוץ, ובבית, בתוך הערוץ שלי, אני לא יכול לעשות כלום בגלל מאבקים בין החברות. גם יעקב אילון לחץ מאוד שאעבור איתו ונשוב להגיש כשלישייה מגובשת. אמרתי לעצמי, בערוץ 10 אתפתח לכיוונים נוספים. המעבר בכלל לא נבע משיקולים כלכליים. בערוץ 2 הרווחתי יוצא מן הכלל, הכי טוב שהרווחתי אי פעם. עזבתי כי האמנתי במקום החדש, האנרגטי, הבועט והצעיר הזה וחשבתי שאחרי תשע שנים הגיע הזמן לעשות שינוי".
בהתחשב במצבו הנוכחי של ערוץ 10, היום אתה חושב שזו הייתה טעות?
"אני לא מצטער שעברתי. ראיתי אופק. זכיתי בפרסים ובהכרה בינלאומית. תחזית מזג האוויר של חדשות 10 זיכתה אותי בפרס המדיה של האיגוד המטאורולוגי האירופי. אני עושה תפקיד נהדר. שלוש דקות במהדורת הפריים טיים שמאחוריהן חצי יום של עבודה קשה. להגיש מזג אוויר זה מדע. אני לא מקבל דף ומקריא נתונים אלא לומד אותם לעומק ועושה עבודה יצירתית. לוקח מספרים יבשים והופך אותם לשואו. זה מרתק".
לא פשוט להיות ערוץ 10 בימים אלה.
"לא פשוט להיות ערוץ 10 מאז שהגעתי לשם. הערוץ נלחם על קיומו, וכולנו חוששים לעתידנו. טלוויזיה זה מקום עבודה יצירתי, אבל קשה לאתגר את המוח כשעובדים בחצי הילוך. אין מוטיבציה. אין את הרצח בעיניים. אי אפשר לעבוד בסביבה לא בטוחה שבכל רגע יכולה להתמוטט. אני עושה עוד הרבה דברים בתחומים שונים, אבל העבודה שלי בערוץ הכי מעניינת אותי והיא גם הפרנסה העיקרית. אחרי גל הקיצוצים האחרון כבר אי אפשר להתפרנס אפילו במקרה שלי. כבר אי אפשר לספוג עוד קיצוץ. אנחנו במצב גבולי".
רבים טוענים שמשכורות העתק של בכירים בערוץ כמוך גרמו לגידול המשמעותי בהוצאות ולניכור בין כוכבים לעובדים זוטרים. זה ההפך הגמור מהצדק החברתי והסולידריות שבשמם יצאתם לדרך.
"כל הטאלנטים בערוץ קיצצו בשכרם באחוזים לא נתפסים, בין 40 ל-70 אחוז. אחת ולתמיד צריך להבין שהשכר של הבכירים בערוץ 10 הוא רק 2 אחוזים מתקציב הערוץ כולו. זה בטל בשישים. כולנו עובדים בטלוויזיה שנים ארוכות, ומותר לנו להרוויח את לחמנו ביושר. הנושא של השכר שלנו צריך לרדת מסדר היום. כל שקל שאנחנו מקבלים אחרי הקיצוצים הכואבים מגיע לנו".
איך זה להגיש תחזית בלי חיימוביץ' ואילון?
"זה קשה אבל הבנתי אותם. אני חושב שמיקי עשתה צעד נכון. היא הייתה שחוקה. כבר לא יכלה יותר לשמוע על המתים וההרוגים. בשלב שהיא עזבה היא כבר עשתה מספיק כסף כדי לעזוב בביטחון כלכלי. מיקי מגוונת, אוהבת לעשות המון דברים אחרים וכנראה שהיא הרגישה שהגיע הזמן לחדש".
איך הרגשת כשעזבה?
"הופתעתי. היא לא שיתפה אותי בהחלטה שלה. ממש קיבלתי שוק. ידעתי שזה יקרה באיזשהו שלב, אבל כשזה קרה בפועל, לא הייתי מוכן. יעקב הפתיע אותי אפילו יותר. למרות שגם הוא הראה סימנים של ייאוש, לא חשבתי שיעזוב. מיקי יכולה להיפרד מהחדשות בלי בעיה. יעקב לא".
ובכל זאת נפרד.
"אני חושב שבשלב מסוים הוא הרים ידיים. אולי כבר לא ראה אופק. לדעתי, הוא נשבר מהמלחמות, מחוסר הוודאות, מהסיפור של השידור מירושלים הרחק מהחברים שלנו. ואולי למרות שעשה את הצעד, האנשים אצלנו ויתרו עליו מהר מדי".
אתה לא מרגיש צורך לעזוב?
"לא. אני חושב שצריך להיות נאמן למקום העבודה כל עוד אפשר".
הוא בן 47, נשוי בשנית ואב לשלושה. "התחתנתי מוקדם מדי, מהר מדי ובלי הרבה שכל עם אישה שלא התאימה לי. ההצלחה הגדולה היחידה מהנישואים הראשונים הם הילדים. יש אבות שמגלים את הילדים שלהם רק אחרי הגירושים, אבל אני הייתי אבא טוטאלי מהרגע הראשון. הגדולה שלי, בת 19, גרה אצלי כבר שנתיים, והילד האמצעי, בן 17, נמצא אצלי כמה שרק אפשר. הוא כדורגלן בקבוצת הנוער של מכבי הרצליה, ואני מנהל הקבוצה. פול טיים.
"לפני שהתגרשתי מאשתי הראשונה התחלתי מאפס. אחרי הגירושים חזרתי לאפס ושוב התחלתי ממינוס. ולכן הסיפורים בעיתון על המאה אלף שקל שאני מרוויח כל כך מקוממים אותי. בשנת 2001 לא היה לי גרוש בארנק. פח זבל לא יכולתי לקנות. הייתי אוכל בסכו"ם חד פעמי. בחמש השנים הראשונות שלי בערוץ הראשון הרווחתי 1,600 שקל לחודש. והייתי צריך לעשות טריקים באישור המנכ"ל כדי להגיע בכלל לסכום הזה.
"בשנים הראשונות שלי בערוץ 2, כטאלנט של טלעד, עדיין הרווחתי 4,000 שקל לחודש, שדרוג מטורף מהשכר של הערוץ הראשון, אבל כסף שבקושי אפשר לגמור איתו את החודש. הרבה מאוד שנים הסתובבתי עם המשכורת הזו ורק כשהוקם ערוץ 10, ב-93', והתוצאות של העבודה שלי באו לידי ביטוי במאבק הרייטינג בין שני הערוצים, העלו לי את השכר והתחלתי להרוויח טוב".
עם רווחים, קיצוצים ומה שביניהם, רופ מטפח חזות נערית של ילד נצחי. "אני לא מרגיש בגיל שלי", הוא אומר בביישנות. "ביום שבו אפסיק לעשות שטויות, אבין את גילי האמיתי. אבל באופי שלי אני בכלל לא מרגיש מבוגר. הדבר היחיד שנתן לי סטירה היה פגישת המחזור של התיכון בגיל 40. חיכיתי לה מאוד כדי לראות את כל החברים. אבל כשהגעתי הייתי בהלם. כולם כל כך השתנו. בעיקר הגברים. עזבי את אלו שהיו כבר שמנים ומוזנחים. חזות חיצונית לא מפילה אותי, כי את זה אפשר לתקן או לפחות לעכב. מה שהרג אותי זה המסר שהם שידרו. הם לא היו חיוניים. יכולתי לקרוא להם בעיניים שזהו, אני בן 40, מת. גמור. סיימתי את הסיבוב שלי. רק רווק אחד ושלושה גרושים היו עדיין מלאי חיים. והבנות דווקא היו מטופחות. אולי כבר לא כל כך חלקות או גמישות, אבל הפנים שלהן לא שידרו את עייפות החומר. אני זוכר שחזרתי הביתה בדיכאון ואחרי כמה ימים חטפתי איזה וירוס מסתורי. האירוע השפיע עלי עד כדי כך שנפלתי למשכב".
גם אחרי מות אביו נפל רופ למשכב. כשהתאושש, קבע פגישה עם גבי ברבש, מנהל המרכז הרפואי תל אביב (איכילוב). "רציתי לשמוע בקשת סליחה", הוא אומר בפשטות, "שיגידו לי, תראה, אנחנו מצטערים, עשינו טעויות. ולא שיגידו מה שכתבו בדוח של אבא, 'מת מוות טבעי'. או במילים אחרות, החולה אשם במותו. בנוסף, רציתי לדעת את האמת על מה שקרה לאבא שלי בימים האחרונים בחייו.
"בפגישה נכחו ברבש, הסגן שלו והמנתח. הקדישו לי שעתיים שבהן שאלתי שאלות וקיבלתי תשובות חלקיות. ברבש הבטיח לחקור ולחזור אלי בתוך מספר שבועות. אמרתי לו, אם תמצאו שהייתם לא בסדר בהתנהלות ובטיפול באבא, תגידו לי את האמת? אנחנו רק רוצים לדעת את האמת. זה מציק לנו. זה משהו נפשי.
"כעבור חמישה שבועות התקשר אלי הסגן של ברבש וקבע פגישה שנייה. הפעם הגעתי עם אמא שלי. הסגן ישב מולנו ואמר, תראה דני, בדקנו את הסיפור שלכם לעומק. אין לך מושג עד כמה אני מכיר עכשיו את אבא שלך. ואני רוצה להגיד לך שאביך היה מאוד מאוד חולה. למעשה, בסולם הסיכון מאחת עד חמש, אבא שלך היה בדרגת סיכון ארבע. היה לו סיכוי של יותר מ-50 אחוז למות בניתוח.
"עצרתי אותו מיד. אמרתי לו, אם אבא היה נתון בסכנת חיים כל כך גדולה, למה לא אמרתם לנו? הרי לא היינו נותנים לו לעבור את הניתוח אם היינו יודעים שיש לו סיכוי של 50 אחוז למות בו. ואם הוא באמת בסיכון כל כך גבוה, למה הזמנתם אותו לאשפוז רק לילה לפני הניתוח, ואיך מנותח השרוי בסכנה כל כך גדולה שוכב במחלקה פשוטה, בלי פיקוח צמוד של רופא, וכשהוא מקיא דם שש שעות אחר כך, אף אחד לא בא לראות אותו? טיפול כזה, אמרתי לסגן, לא הגיוני בחולה רגיל. בחולה עם סיכון הוא ממש נשמע כמו תירוץ שלאחר מעשה".
חצי שנה חלפה. בבתי החולים ממשיכים לצאת ולבוא, להחלים ולמות. צעירים ומבוגרים חולפים בין המחלקות הצפופות, האחיות המותשות והמתמחים הרצוצים, וסיפורי מחלותיהם צרורים על כתפיהם כצדה. אם קוראים להם אלי הורביץ או דני רופ, אפשר שסיפורם יחרוג מגבולות המעגל השקט ויניע את גלגלי המהפכה.
"חברתי לאחרונה לעמותה ציבורית שמייצגת מובילי דעת קהל ומטרתה להציל את הרפואה הציבורית בישראל לפני שיהיה מאוחר", אומר רופ בשקט. "הגענו למסקנה שהבעיות העיקריות בבתי החולים הציבוריים נובעות ממחסור בתקציבים. הכל מתחיל במשרד האוצר. ולכן צריך ללחוץ עליו, כי אם הוא לא יעביר כסף לרפואה הציבורית, כולנו נלך לאיבוד. אבל את בעיית המחסור החמור ברופאים והעומס על המתמחים אפשר לפתור דרך גיוס החרדים. חשבנו שבמקום לדשדש באפשרויות של חוק טל, צריך לגייס את החרדים לבתי חולים. להעביר להם קורס מזורז של לקיחת דם ורישום פרוצדורות במחשב כדי לפנות למתמחים קצת יותר זמן להיות בני אדם. כי אי אפשר לעבוד 36 שעות ברציפות בהצלת חיים ובסוף עוד לחייך. זה לא אנושי".
sari.makover@maariv.co.il
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם