מלך קול ישראל: כך נאבק בן גוריון בתקשורת
איך גייס בן-גוריון את גלי צה"ל לשירותו, למה פחד מהטלוויזיה ומה היה עושה בעידן הטוויטר? לרגל הוצאת ספרו החדש מספר העיתונאי הוותיק וזוכה פרס סוקולוב ד"ר רפי מן על יחסי הכוחות הטעונים בין ראש הממשלה הראשון לתקשורת הישראלית הצעירה
בן-גוריון נשם תקשורת דרך שנורקל סוציאליסטי. הוא ראה בה אמצעי לחינוך פוליטי, לגיוס ההמון, להתססה, למימוש דוקטרינת "כור ההיתוך" - אבל בטח שלא אמצעי בידור. עד סוף ימיו בשלטון לא ידע אם לחבור אל התקשורת או להדוף אותה, להאמין לה או לחשוד בה, להתיירא או לזלזל. בהתבטאויות פומביות הוא בעיקר זלזל בה. "מה זה עיתון?" שאל רטורית פעם בכנסת, "מי שיש לו כסף עושה עסק, שוכר פועלים וכותב מה שהוא רוצה לכתוב". פעם הוא כתב לשר החוץ משה שרת שהעיתונות הזאת ממש מפריעה, שאפילו בתוך בועת הממשלה הוא אינו יכול להתפלמס בנחת - "כי אצלנו מגיע הכול ל’מעריב' או לעיתון אחר".
המורכבות הבן-גוריונית הזאת מהדהדת מהספר 'המנהיג והתקשורת' של ד"ר רפי מן (60). להוצאתו חברו 'עם עובד', המכון לחקר הציונות ע"ש חיים וייצמן והמכון לחקר העיתונות והתקשורת היהודית ע“ש אנדראה וצ‘רלס ברונפמן באוניברסיטת תל-אביב. הספר הוא מסמך מרתק על מונרך לא אבסולוטי, על אח שלא היה כזה גדול.
"הדבר המפתיע ביותר היה לגלות עד כמה הדימוי של בן-גוריון כמנהיג כול-יכול לא היה מדויק", כותב מן. הבן-גוריון שעולה ממחקרו אנושי מזה שהצטייר כל השנים, אולי אפילו חסר אונים. אין זה מישהו ששריו מאזינים לו שמוטי לסת, לא שליט יחיד שמכתיב לעיתונים את כותרות המחר ולא מרואיין שמהלך אימים על מראייניו. מן מבסס את מסקנותיו על תשעה מקרי בוחן, מהטבעת 'אלטלנה', דרך פרשת השילומים מגרמניה ועד 'עסק הביש'.
מהדברים עולה כי העיתונאים בני זמנו של 'הזקן' לא היו מהנהני ראש אוטומטיים. אולי לא דוברמנים, אבל בטח לא פודלים; מגויסים, אבל לא לשירות סדיר.
רק כשהדבר נגע לביטחון טיפסה העיתונות לבוידעם, הורידה מדים והתייצבה למילואים בשירות הממשלה. עיתונים, מפלגתיים כמסחריים, תמכו במאבק להקמת המדינה, אך לא נרתעו מחשיפת כשלים בעבודת השלטון. "שום עיתון לא הוקם כדי להצטרף למקהלה אחידה אלא כדי להשמיע את קולו", כותב מן.
'דבר' לא היה 'ישראל היום' של בן-גוריון?
"לו בן-גוריון היה רואה את המצב היום, הוא היה חש קנאה עמוקה בבנימין נתניהו בשל 'ישראל היום'. 'דבר' לא הוקם כדי לשרת את בן-גוריון אלא היה עיתון של תנועה ושל ארגון פועלים. הוא ומפא"י לא הצליחו לשלוט באופן מלא ורצוף בעיתון. שלא כב'ישראל היום', לא עלה בידיהם להעמיד בראש המערכת אדם שמצד אחד יהיה נאמן ללא סייג למנהיג ומצד שני יהיה עיתונאי שינווט את העיתון בכיוון הנכון. על כתפי ’דבר' ושאר העיתונים המפלגתיים גם רבץ נטל כלכלי. נתניהו, לעומת זאת, נהנה ממימון נדיב של פטרון אוהד - מה שמאפשר לעיתונו להתקיים כבר חמש שנים ולגייס עיתונאים מהשורה הראשונה".
ד"ר רפי מן הוא עיתונאי מהשורה הראשונה. מאחוריו 39 שנות עבודה, והוא שריד לעיתונות אלגנטית ולא מרושלת. הוא מרצה בבית הספר לתקשורת במרכז האוניברסיטאי באריאל ובמחלקה לתקשורת באוניברסיטה העברית. כמו כן, הוא נמנה בין מייסדי ועורכי 'העין השביעית', כתב העת לביקורת התקשורת. בפרס סוקולוב (ציון לשבח) לשנת 2000 בקטגוריית "עיתונאות - איסוף מידע, כתיבה ועריכה" זכה עם פרופ' יחיאל לימור. את ראשית הידע והניסיון רכש בשירותו ככתב וכעורך בכיר בגלי צה"ל, וגם ספרו החדש נכתב במובן מסוים תחת כנפיי התחנה הצבאית: בתמונה בחדר עבודתו הוא נראה עם מיקרופון גל"צ ומולו בן-גוריון, אריאל שרון וחיים בר-לב במוצב המזח. גלי צה"ל היא גם הדוגמה המאלפת ביותר בספרו למוגבלות הכוח הבן-גוריוני.
ראש הממשלה הראשון רצה את גלי צה"ל בגלל חשדנות קונסטרוקטיבית. הוא הטיל ספק בכך שפקידים ומורים יצליחו לממש את מדיניות כור ההיתוך, וצה"ל, לעומתם, היה גוף תכליתי ויעיל למשימות כאלה. אלא שהחלטתו התניעה התנגדות כפולה: הן לעצם הצורך בתחנה והן לעצם הסמכות שחמס לעצמו כדי להקימה.
את המתנגדים הוביל שר האוצר אליעזר קפלן. בישיבת ממשלה בספטמבר 1950 טען כי "בשביל הצבא, טוב שירגיש עצמו כגוף הנמצא במסגרת המדינה ולא כאותה יחידה נפרדת. אנו צריכים לספק במדינתנו את צורכי הצבא עד כמה שאפשר במסגרת הכללית של המדינה". גולדה מאירסון (מאיר)התנגדה מנימוקים דומים: "איננו רוצים בעם ציווילי ובעם צבאי לחוד. אני יודעת שבעולם הגדול מקובל שהחייל הוא יצור אנושי אחר, אבל אצלנו זה לא יכול להיות כך".
מפרוטוקול הדיון עולה פחד ברור מפני הפיכה. כך למשל אמר שר האספקה והקיצוב דאז, דב יוסף, שתמך בבן-גוריון: "אני בטוח שלו יכלו אנשי 'חירות' לארגן פוטש, היו תופסים בראש ובראשונה, או מנסים לתפוס, את תחנות השידור שלנו. אני אפוא בעד שיהיה לנו משדר במקום (בעל אופי צבאי) שבו נוכל להיות בטוחים שדבר כזה לא יקרה".
"הזקן" לא נראה בסיטואציה הזאת כשליט מוחלט. גם בעניין
אם בעניין גלי צה"ל חטף בן-גוריון בתוך הממשלה, בפרשת "אלטלנה" הוא ספג מהעיתונים. ספינת פליטי השואה והנשק נקראה על שם העט של ז'בוטינסקי. היא הגיעה לחופי תל-אביב כחמישה שבועות לאחר הכרזת המדינה. אצ"ל דרש שמקצת הנשק יימסר ליחידותיו שעדיין לא פורקו. בן-גוריון תבע שהמשלוח כולו יימסר לידי צה"ל המתגבש. בתחילה אימצו העיתונים את הטענה כי אצ"ל פגע קשות בסמכות הממלכתית, אבל לאחר ש'אלטלנה' התלקחה מירי תותח בחוף תל-אביב כוונו הקנים אל בן-גוריון.
עורך 'ידיעות אחרונות' דאז, ד"ר הרצל רוזנבלום, ערער על עצם לגיטימיות הפעולה של ממשלה שלא נבחרה. ירי יהודים על יהודים החזיר את עורך 'מעריב', ד"ר עזריאל קרליבך, לאוושויץ. "מה שנעשה, שם, בתופת, גויים עשו לנו. ואילו כאן"... בן-גוריון, מצדו, הגן בלהט על החלטתו. במועצת המדינה הזמנית אמר: "מבורך התותח שהפציץ את האונייה הזאת. תותח זה ראוי לעמוד ליד בית המקדש, אם ייבנה". אבל קרליבך החזיר: "סוד השלטון איננו התותח, אך בישראל אנו יורים, אנו אוסרים, אנו עוצרים. מין שיכרון של עוצמה".
"בטראומת ’אלטלנה'", מסביר מן, "יש לשים לב לתפקיד שמילא 'מעריב'". העיתון שנולד רק ארבעה חודשים קודם לכן החל למצב את עצמו כגורם תקשורת חשוב ובלתי תלוי; לעתים תומך בעמדות ראש הממשלה, אך גם נכון היה לבקר אותו. ואכן, קרליבך כתב כי "היינו בעד בן-גוריון כאשר ירה במצרים ונגד בן-גוריון כאשר ירה ביהודים".
כחודש לפני 'אלטלנה' יצא גם 'הארץ' נגד בן-גוריון. במאמר מערכת הצביע העיתון על הסכנה שבסמכויות הנרחבות שניתנו לראש הממשלה: "סמכויות של דיקטטור, לפחות לתקופה מסוימת". אבל לא רק בבעיות ממשל עסקה העיתונות, ולניגונים שהשמיעה נוספו טונים של ביקורת גם בענייני ביטחון.
פעולת התגמול בקיביה התרחשה לאחר שמסתננים רצחו אישה ושני ילדיה ביהוד. בלילה שבין 14 ל-15 באוקטובר 1953 יצאו לכפר קיביה לוחמי יחידה 101 והצנחנים בפיקודו של שרון. הם פוצצו בתים על יושביהם, ו-69 אזרחים ירדנים, רובם נשים וילדים, נהרגו. כדי לדווח על ממדי ההרג עקף 'הארץ' את הצנזורה וציטט מקורות חוץ. אלתרמן, מחשובי הכותבים בעיתונים אז, פרסם את "דבקות שאינה במקומה". בטורו דיבר על "מעשה חושך", אשר פסילתו "אינה שנויה בינינו במחלוקת".בשבועון 'בטרם' השווה ישעיהו ליבוביץ‘ את קיביה למעשה שכם ודינה בתנ"ך. הוא קרא לבדוק בדקדקנות אם ישראל אינה חוצה את "הטפח שבין גן עדן לגיהנום". אורי אבנרי פרסם באותם ימים את "טמטום ושמו תגמול".
"עם כל הכבוד העצום שאני רוחש לאבנרי", אומר רפי מן, "'העולם הזה' (עיתונו של אבנרי - מ"ח) לא היה בודד בחזית הביקורת כפי שאבנרי ביקש להציג". "השבועון המסוים", כהגדרת בן-גוריון, היה אולי ההורמונלי שבהם וכבר אז הדפיס ידיעות צבעוניות ורכילות גם מחוגי הצבא, אבל 'הארץ' תקף את מדיניות התגמול עוד לפניו.
בפרשת 'עסק הביש' במצרים (סיפור הפעלה כושלת של רשת מודיעין וחבלה ישראלית ב-1954) הצליחה העיתונות לפרסם מידע בנושא, למרות הניסיונות לחסום אותה. חומות החשאיות שבנתה הצנזורה סביב הפרשה התחילו להתערער משיר של אלתרמן ב'דבר'. בלי לציין במפורש במה מדובר שאל המשורר אם אין לתת את הדין "על מידת קלות יד ומידת קלות ראש / שצימחו את הסבך המופרך והמדהים".
גם משה שרת, ראש הממשלה שירש את מקום 'הזקן', ניסה בתורו לשכנע את עורך 'הארץ' להימנע מעוד פרסומים בעניין, אבל גרשום שוקן הבהיר שעיתונו "לא יוכל להחריש לאורך ימים". שרת מתאר ביומנו איך "גייסתי מחדש את כל מערכת הטיעונים והעליתי חרס. שוקן עמד כקיר אטום. שוב זרקתי את השפופרת בחרון אין אונים".
במטרה למנוע חוסר אונים שלטוני מהסוג הזה הוקמה ועדת העורכים, שבאמצעותה קיוותה הממשלה למשול גם על העיתונים. הדיל היה כזה: ראש הממשלה או בכיריו מספרים הכל אבל העיתונות לא מדפיסה. שותפות הסוד תהפוך אותם לשומרי סוד - ובלשונו של בן-גוריון: "לקחתי את הגנב ועשיתי אותו שומר". אבל הוועדה ספגה ביקורת נוקבת. המשפטן וחוקר התקשורת משה נגבי הגדיר אותה כמסרסת הגדולה של העיתונות: "איום מרכזי על זכותו של הציבור לדעת".
אך הברית בין הממשלה לעיתונים הייתה אפשרית כמונוגמיה בין דון ז'ואן לאלמה מאהלר - הצדדים בגדו זה בזה כי פשוט לא היו יכולים אחרת. בניגוד להסכם כתב 'הבוקר' כי בן-גוריון ביקש מהשגריר הסובייטי לארגן פגישה עם גמאל עבד-אלנאצר. בן-גוריון עצמו נמנע מלהעלות בפני העורכים את הקמת הכור בדימונה, ואחר כך התלונן מדוע כותבים על מיזם הגרעין. בהתכתבות עם עורך 'למרחב' אברהם תרשיש אמר: "נקלע לידי גיליון מיום שישי האחרון, ונתחלחלתי לראות מאמר על מחקר אטומי ורמזים מובנים. למען השם, אל יטפל עיתונך בנידון של מחקר גרעיני". תרשיש השיב לו: "אם האינטרס העליון של המדינה תובע שענייני המחקר האטומי בישראל לא יבואו לידי דיון ציבורי פומבי, היו בידיך דרכים כדי למונעו. ועדת העורכים ודאי היה (כך במקור - מ"ח) נענה לתביעתך והעיתונים היו מקבלים על עצמם לא לפרסם דבר בנושא זה".
ההתכתשויות הללו אכלו את ראש הממשלה הראשון במדינת ישראל, והוא חיפש דרכים להגיע אל האזרחים ללא סיוע כתבים ועורכים. לו חי כיום היה בטח מצייץ בטוויטר או מעלה סרטונים ליוטיוב. אז עמדו לרשותו רק מאמרים שהרבה לכתוב ונאומים. בן-גוריון לא ראה בנאומים אמנות אלא כלי תכליתי להשגת מטרה. את דפוס הנאומים האמריקני הוא ממש לא אהב. "לאחר שנגמר הנאום אתה בקושי יודע מה אמר הנואם, אם כי בשעת הדיבור אתה נהנה מאופן הדיבור המאומן, מהקול המוזיקלי ומהמילים המתגלגלות לא בלי אמנות - אך בלי כל תוכן".
הדבר הכי טוב בנאום, כך גרס, הוא שהראיון רע ממנו. "איני נוהג בכלל לתת ראיונות לעיתונים בישראל", השיב לאיש 'הארץ' ג'יימס יעקב רוזנטל. "לצערי הוכשלתי כמעט בכל הראיונות שנתתי לעיתונאים בארץ".
בן-גוריון הבין שהוא צריך לדבר עם עיתונאים, אבל העדיף שיהיו אלה "שיחות רקע" - לא לייחוס ולא לציטוט. לא שזה תמיד עזר; לפעמים הדברים פורסמו כראיונות ללא הסכמתו. כשנפש בטבריה נפגש איתו עורך 'ידיעות אחרונות' הרצל רוזנבלום. שלא כמוסכם, הדברים פורסמו כראיון. כעבור שנה התבקש לשיחה לגיליון הראשון של השבועון הדתי 'פנים אל פנים'. לאחר שסיים כתב ביומנו: "סירבתי לתת ראיון מדיני, אבל הסברתי לו (לכתב - מ"ח) מה הבעיות המרכזיות של ישראל והעם העברי". הציטוטים שהתפרסמו הוגדרו כמובן כ“שיחה מיוחדת עם בן-גוריון".
כמו בן-גוריון, גם נתניהו נמנע מלהתראיין בתקשורת המקומית. מה זה אומר עלינו?
"בין עיתונאים לפוליטיקאים מתנהל דו-קרב - מי יוביל, מי יקבע את סדר היום. חוסר היכולת לראיין את הפוליטיקאי הוא אולי הפסד נקודות בדו-קרב, אבל זה רק חלק קטן מהמערכה".
הם מפחדים מאיתנו?
"משיחות אחרי כתיבת הספר עם יועצי תקשורת ועוזרי ראשי ממשלות, התברר שבלשכות שוררת תמיד תחושה של מצור, של התגוננות מתמדת, של חיים תחת אש תקשורתית".
אבל בקול ישראל הייתה זו אש ידידותית. הרדיו היה ממשלתי, מונופוליסטי, ערוך לקדם את "יעדי בניין האומה". על הבמה הזאת 'הזקן' היה שחקן ראשי. שחקני משנה נדרשו לאישורו ולא תמיד קיבלו.
כשאצ"ל ביקש רישיון לתחנה, בן-גוריון סירב: "לא זו בלבד שאין אנו נותנים להם רישיון, אלא ששידוריהם מהווים עברה חמורה על חוקי המדינה. לגביהם אין מדינה". ברוב של שמונה שרים לעומת שלושה נמנע הרישיון מאצ"ל. קול ישראל הועבר למשרד ראש הממשלה למרות טענות המתנגדים, שהנחרץ שבהם היה שר הדואר יוסף בורג. באחת מישיבות הממשלה ניסה לשים קץ למונופול: "אף שאני יודע", הסביר בורג, "שיש שרים, ובראשם ראש הממשלה, שחשים סלידה מסוימת מריבוי תחנות שידור". בן-גוריון קטע אותו: "סלידה זה דבר אסתטי, זהו אינו דבר אסתטי אלא פרינציפ פוליטי". לדבריו, הצעת בורג "עלולה להכניס מהומה ואנדרלמוסיה למדינה... פיצול חולני טרגיקומי". שום שר לא תמך בהצעתו של שר הדואר והיא הוסרה מסדר היום.
גרשון אגרון היה "ראש שירותי המודיעין“ (ההסברה) והממונה על קול ישראל. בקורס עורכי תוכניות ב-1950 קבע כי תפקיד הרדיו הינו "לחבב את המדינה על ריבונותה, על האזרח". איש התקשורת חייב, לדבריו, לבחון את מעשיו לפי אמת מידה אחת: "הדבר שאני משמיע, הדבר שאני כותב, הדבר שאני מדפיס והציור שאני מצייר - בסופו של דבר עשוי להיטיב למדינה או להפך".
החיוביות המוכתבת הציפה את הרדיו ברוב מלל יומרני. אחת העורכות טענה כי השידור דבק בדיבורי "ניקרא אל הדגל" נוסח העלייה השנייה. השיחות היו כבדות, כמו גם המוזיקה - בעיקר קלאסית, אליטיסטית, שפנתה רק לעולי אירופה. "ולמרות זאת", כותב רפי מן, "הרדיו היה שותף ליצירת חוויה לאומית קולקטיבית. הוא שידר אירועים מכוננים כמו ההצבעה על תוכנית החלוקה, הכרזת העצמאות ומשפט אייכמן".
בתחילה, אנשי קול ישראל ביקשו לשדר את המשפט מאולם בית העם בירושלים ואמנם זכו לסירוב. במשרד המשפטים חששו שפיסת ההיסטוריה תהיה למשפט ראווה. "אנשי בן-גוריון", טען חגי פינסקר, מראשי הרדיו, "חששו שייחשפו מחדלי ההנהגה הציונית, ובעיקר מפא"י, בשואה. בדיוק כמו במשפט קסטנר". אבל בן-גוריון לא היה מודאג: "בית המשפט העליון ביטל את פסק הדין" (במשפטו של קסטנר, שנקבע בו כי "מכר את נשמתו לשטן" - מ"ח).
בעת שלטונו של בן-גוריון התלוננה האופוזיציה בעקביות על הטיה פוליטית של התוכניות. השדרים, כך נטען, נבחרים בעיקר לפי מידת קרבתם למפא"י. מפלגת השלטון, מצדה, השיבה שהאופוזיציה זוכה לחשיפת יתר. בעקבות הטענות נבדקה ב-1950 זהותם הפוליטית של ששת העורכים האחראים בחדר החדשות, ונמצא שמחציתם אנשי מפא"י, שני אנשי 'העובד הציוני' ואחד ממפ"ם.
בימי 'הזקן' פיקחו על הרדיו עוזרו יצחק נבון ומנכ"לו טדי קולק. נושאים הרי גורל כהקצבת דקות אוויר לאופוזיציה הועברו להכרעת המנהיג. כדי לשדר שיחה עם יצחק בן-אהרן מ'אחדות העבודה', ביקש אגרון מבן-גוריון את "אישורך או איסורך". הוא קיבל בתגובה את "איסורך". למכתב המחאה של בן-אהרן ענה ראש הממשלה: "אין איש יכול לפרסם אפילו בעיתון מפלגתו כל העולה על רוחו. לא 'פקידי מדינה', שמשום מה אתה מזלזל בהם, אחראים לפיסול דבריך אלא החתום מטה".
לרוב הייתה התערבות בן-גוריון סמויה מהעין - חוץ מבנובמבר 1962, עת ניסו בקול ישראל לרענן את החדשות. לא עוד רצף ידיעות ואחריו פרשנויות וכתבות אלא מהדורת ערב משולבת ב-21:00. בן-גוריון שנא את הרעיון מהרגע הראשון, והתנגד נחרצות לשילוב בין חדשות לדעות. "אתה מתבקש לתת הוראה לקול ישראל להפסיק את נוסח השידורים בתשע בערב", כתב לטדי קולק. "עליהם למסור את החדשות כפי שעשו כל השנים. אם יש להם פרשן מקובל - יעשה הפרשן את מלאכתו לאחר החדשות, ואבקש להודיע לי תחילה מי הוא הפרשן".
הדחיפות עלתה בשלבים הראשונים של פרשת לבון. בשל אופיה הביטחוני סבר ראש הממשלה שיש להסתפק בדיווחים עובדתיים יבשים. דקות לפני השידור היה מנהל הרדיו מקבל הנחיות טלפוניות מנבון ומקולק. אבל כשהעיסוק בפרשה נמשך, לא הצליחו עוד בקול ישראל להימנע מהרחבה. "שטף אנטי-בן-גוריוניסטי", כינה נבון את גל השידורים המתרחב. בשלב מסוים אף הזהיר את הבוס: "אנחנו מאבדים את השליטה על הרדיו".
"ההנחיות והתדריכים לאנשי הרדיו", מציין רפי מן, "כונו 'משאלות ראש הממשלה'. המשאלות היו מועברות למנהל הרדיו דרך הפה של יצחק נבון. ובמקרים דחופים הונחתו על מנהלי החדשות".
בן-גוריון שלט ברדיו באמצעות נבון וקולק. מי ה"נבונים" וה"קולקים" של נתניהו?
"איני יודע מי מיועצי נתניהו מחזיק היום ב'תיק' רשות השידור. בעבר פורסם על קשר בין נתן אשל לבכירים ברשות".
אז נתניהו מנסה להחזיר את הרשות לחיק הממשלה?
"כמעט כל ראשי הממשלה או שרים מטעמם ניסו לבחוש ברשות. השליטה עכשיו נעשית בשלט רחוק, כשהממשלה ממנה את המנהל הכללי ואת יושב הראש; לא במישרין כמו אצל בן-גוריון".
השלטון באותם ימים לא בחש רק בשידורים הפוליטיים. הפרסומות למשל הפציעו ברדיו רק לאחר אישור רשמי. הפרוטוקולים של ישיבות הממשלה בנושא מאפשרים הצצה אל המנטליות המיניסטריאלית. אחד המתנגדים התקיפים לפרסומות היה שר הבריאות ישראל ברזילי ממפ"ם, כפי שניתן לראות מחילופי הדברים בממשלה.
ברזילי: "יש סכנה של אינפילטרציה (חדירה - מ"ח) של אלמנטים חדשים, שעשויים להשפיע לא בצורה הטובה ביותר וייתכן שתהייה זאת תוכנית קלוקלת... אין הם מואסים בכל שיטה שהיא, ולפי הבנתנו מוכרחים לרדת לדרגה של רוק'אנ'רול".
בן-גוריון: "מה החטא של רוק'אנ'רול?"
ברזילי: "יוצאים מכל רסן, מכל גדר. הבסיס הוא ראשית כל מיני, אבל זה כבר לא מספיק, עכשיו פרוורסיות (סטיות - מ"ח) חדשות".
התוכנית 'שלושה בסירה אחת', 'ארץ נהדרת' של פעם, הייתה בעיני בן-גוריון סוג של פרוורסיה. "יש בה נוסח דיבור שאינו הולם את קול ישראל ואינו הולם שום אדם הגון", כדבריו. עורך התוכנית היה יצחק (צחי) שמעוני והכוכבים היו דן בן-אמוץ ושלום רוזנפלד. עם זאת, מי שהוזמן לבירור אצל בן-גוריון היה מנהל הרדיו צבי זינדר. לאחר שננזף, נתבע להפסיק את השידור. אבל זינדר ידע לזהות רייטינג וטען שאינו יכול לגנוז תוכנית פופולרית. בן-גוריון הסכים, אבל פסק שמעתה זינדר יהיה אחראי אישית לתוכנית - "ואם אשמע בה ניבולי פה, תצטרך להסיק מסקנות אישיות".
שש שנים לאחר שהתפטר מתפקידו בממשלה קיבל בן-גוריון טלוויזיה במתנה. "אמנם כל ימי שירותי בממשלת ישראל", גילה לתורם א"ו רובינזון, "התנגדתי להכניס טלוויזיה לארץ כי לא ראיתי בה כל ברכה אינטלקטואלית וחינוכית, אם כי ידעתי - בסופו של דבר תחדור הטלוויזיה גם לארצנו. ידידי טדי קולק היה חסיד גדול של הטלוויזיה... והוא ניצח. אני רוצה לקוות שבמתנה החשובה שהענקת לי אוכל לראות בעתיד גם דברים שיש בהם ברכה".
השורות האלה הן תמצית השקפת העולם של בן-גוריון בעניין הטלוויזיה. לראשון שניסה לתווך לו את הטלוויזיה קראו דיוויד סרנוף. אמריקני, נשיא חברת האלקטרוניקה RCA. ראש הממשלה נפגש איתו, הדביק לו את הכינוי "הגנרל האלקטרוני" והרשה לעצמו לא להתרשם - ובמיוחד לא מהבטחת האורח שהישראלים יוכלו לחזות "במראות מאמריקה עת תעבורנה המצלמות האלקטרוניות מארץ לארץ". ישראל של 1952 נזקקה, לדעת בן-גוריון, לחוויה מאחדת, ולא למבט על גורדי השחקים של ניו-יורק.
הישראלי הבכיר ביותר שניסה לקדם את הקופסה היה כאמור טדי קולק. ב-1960 התוודה בן-גוריון בוועדת העורכים: "הוא (טדי קולק - מ"ח) לוחם בעד טלוויזיה ואני מעכב לפי שעה". כשנה אחר כך התחיל להבין שהוא מנהל קרב אבוד. "אני חושש שיתגברו עליי הטלוויזיסטים", אמר לוועדה. "עד עכשיו עלה בידי למנוע זאת. זו כת כזאת... אני מפחד שבסופו של דבר טדי ינצח". בשלהי 1960 רשם בן-גוריון ביומנו: "טדי טלוויזיה".
הדיון על הטלוויזיה עורר תגובות עזות בעיתונות. 'מעריב' כתב בזמנו: "את הארץ לא ייתכן לנעול על מנעול ובריח בפני הטלוויזיה הכובשת כל מדינה תרבותית ומתקדמת". אבל לצד קביעות כאלה נחשפו הקוראים גם לנזקי המדיום. "צומצמה הקריאה, צומצמה השיחה, צומצמו הטיולים, צומצמו הביקורים - חוץ מביקורים אצל אנשים בעלי מכשירים", הזהיר בנימין אקצין מניו-יורק.
מפני הטלוויזיה הזהיר גם דוד גלעדי, סבו של כוכב הטלוויזיה יאיר לפיד. "הטלוויזיה גוזלת את הזמן שאלמלא היא היית מקדיש לחבריך. המונם הגדול של האמריקנים נעשה איים-איים, איש לאוהלו.“ איש 'מעריב' אחר, שמואל שניצר, היה נחרץ אף יותר: "טלוויזיה אינה רעידת אדמה. היא אסון הבא מידי אדם ולא מידי הטבע. איש עדיין לא מת מחוסר טלוויזיה".
העמדה במערכת הפוליטית כלפי הטלוויזיה לא התחלקה על פי קווים מפלגתיים. שר העבודה יגאל אלון מאחדות העבודה כינה אותה "קללה נמרצת". משהותו בבריטניה למד שהיא משחיתה את הנוער. שר החינוך אבא אבן גרס שההתנגדות נובעת משמרנות. החברה הישראלית סוגדת למדע, "אבל מצד שני אין הישראלים נוחים לשנות מערכות מקובלות".
"הסיבה להתנגדותו התקיפה של בן-גוריון לטלוויזיה", מסביר ד"ר רפי מן, "נובעת מכך שגדל על ספר ועיתון. לתפיסתו, הטלוויזיה החלישה את החוויה האינטלקטואלית העליונה - הקריאה. גם כשהבין שיש מי שמוצאים עניין בטלוויזיה הוא סירב לראות בה מדיום חיוני. "אפשר לחיות בלי טלוויזיה", אמר ב-1961 לעורכי העיתונים, משה רבנו לא חזה בטלוויזיה".
אבל אולי בכלל חרד ראש הממשלה הראשון מכך שהוא אינו עובר מסך. בראשית 1956 ביקר יגאל אלון בארה"ב וצפה בראיון טלוויזיה של בן-גוריון. במכתב ששלח לישראל גלילי הוא קבע כי היהודים התאכזבו מלבושו של המרואיין, ומקצת דבריו גם לא היו בהירים. ההופעה, כלשונו, "הייתה חזקה, אלא שעמדה על רמה פילוסופית גבוהה מכדי הבנתם של רבים כאן".
בן-גוריון לא הפך מעולם לחסיד טלוויזיה, אבל בשלב מסוים הסיר את הווטו. הוא הבין שאינו יכול לעצור עוד את טכנולוגיית התקשורת. במרץ 1963 אישרה הכנסת את הטלוויזיה הלימודית. כעבור חמש שנים, עם שידור מצעד צה"ל, הגיע יומה של הטלוויזיה הכללית.
ממרחק של חמישים שנה אין קל מלכתוש את השקפתו הטלוויזיונית של בן-גוריון, לדבר על צרות עולמו ועל מסעו העיקש נגד הזמן. אלא שסרבנותו הגמורה באה מאבהות - אולי מגוננת מדי, אבל לדוד בן-גוריון באמת היה אכפת; לא רק מה יראו נכדיו אלא הנכדים של כולם. נגד כמה פוליטיקאים אפשר להעלות כיום האשמה כזאת? ייתכן שבימים אלה, ימי עידן הריאליטי, התנגדותו מובנת יותר. נכון שבסוף נאלץ "לבלוע" גם את הטלוויזיה, אבל הרי כבר ב-1949 אבחן 'הזקן': "מדינת ישראל לא תהיה פיקניק".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם