עקיבא אלדר לא מתייאש מהשלום ויורה לכל הכיוונים
הוא היה העיתונאי הראשון שכתב על שתי מדינות לשני עמים, ונחשב לבוגד והזוי אפילו בעיני רבין. הוא חשף מהלכים מדיניים, והיו שטענו שהכשיל את שיחות השלום עם סוריה. אחרי 35 שנות כתיבה חריפה ושנויה במחלוקת, עקיבא אלדר מניח את העט. ראיון פרישה
"עברתי שנה קשה של ניתוחים, טיפולים והקרנות. פיתחתי איזו תאוריה שאולי מכיוון שאכלתי את עצמי כל כך הרבה, הסרטן נטפל דווקא אליי. אפילו שקלתי לנדור שאם אצא מזה אסתלק מכאן. לא יכולתי לשאת יותר את הקלקולים. רציתי חיים שפויים, נורמליים. לאשתי ולילדיי יש דרכון אוסטרלי, ועבר בי הרהור לעבור לגור ברווחה בסידני, העיר היפה ביותר בעולם. בסופו של דבר הכתיבה שלפה אותי מהמשבר, כי לכל אורך השנה האיומה ההיא לא הפסקתי לכתוב. פרסמתי מאמרים ב'הארץ', ב'ניו יורק טיימס', ב'לוס אנג'לס טיימס', ב'לה מונד' וב'וושינגטון פוסט'. הכתיבה, בפשטות, הצילה את חיי".
ועכשיו הוא פורש. 35 שנה חרך את הנייר בכתיבתו התקיפה, מעוררת הוויכוח, עד שהחליט שהגיע לגיל שצריך להפסיק. בשבוע שעבר פרסם את מאמר הפרידה האחרון ויצא אל העולם שמח ומאותגר.
למה בעצם?
"כי עברתי את גיל 65 בזכות ביבי שהוסיף לחוק הפרישה שנתיים בשבתו כשר אוצר. אני זוכר שכתבתי לו אז מאמר תודה על שהעניק לי עוד שנתיים להתעלל בו. בסוף החודש אהיה בן 67, כמו גבולות הקו הירוק, והחלטתי שזו ההזדמנות האחרונה לעשות משהו חדש. הגעתי לצומת האחרון כשעוד כוחי במותניי. ירון לונדון ומוטי קירשנבאום? אני ילד לידם. לא אסתיר שב'הארץ' הציעו לי להישאר. אבל מיציתי".
מה יציל אותך מהמשבר הבא?
"הכתיבה בבימות אחרות. אפילו ביפן יש לי טור ועוד אחד באתר ימני בארצות הברית. אני פורש בשיא. קיבלתי תעודת אזרח ותיק והבנתי איפה אני עומד. יש איזה יתרון בזקנה שאני מתקרב אליה. כבר עשיתי את שלי. לא הייתי שריקה באפלה. גם אם החיים ייגמרו בעוד כמה זמן, לא יגידו עליי 'עקיבא נפטר בדמי ימיו'. לכל היותר יישאר לי פחות זמן לסבול מביבי".
ועדיין , הכתיבה מדגדגת. אירועים צבאיים דרמטיים במסגרת מבצע "עמוד ענן" פרצו בדיוק בשבוע שפרש. אלו הנושאים החביבים עליו, לחם חוקו מדי שבוע, והוא חסום מקלדת. "זה כבר חסר לי", הוא מודה בכנות. "בשבוע שעבר, כשרוני דניאל התחיל לדבר על בנק המטרות, רציתי להגיב ולא הייתה לי פלטפורמה. אז השתוללתי על הפייסבוק. כשנפתלי בנט הופיע בטלוויזיה, כתבתי בפייסבוק נפתלי בנטוסטן".
אתה יודע, פייסבוק הוא לא "הארץ"
"אני מביט אחורה בסיפוק. ולפעמים, כשאין מי שרואה, אני גם צובט את עצמי. עקיבא, הילד הקטן מחיפה שלאבא שלו הייתה חנות מכולת קטנה וסבתא שלו מכרה עיתונים, הגיע לאן שהגיע. לפעמים אני חושב שאם היו אומרים לי בהיותי נער או סטודנט שיבוא יום ואהיה מצוי בסודות המדינה, ואשב מול גדולי עולם לראיין נשיאים, מלכים וראשי ממשלה, הייתי צוחק בקול. קיבלתי מתנה. זכיתי להימצא
"אני לא מבין את החברים שלי שהולכים לפוליטיקה. הם אומרים שהם רוצים להשפיע, אבל הסיכוי שישפיעו בכנסת קטן כל כך לעומת היכולת האדירה להשפיע בכלי התקשורת. כמה חברי כנסת באמת משפיעים? כמה שרים משפיעים? כל כך הרבה פעמים חשפתי מהלכים שאפילו השרים לא ידעו עליהם".
מה למשל?
"פגשתי את גלעד ארדן באולפן טלוויזיה יום אחד, והראיתי לו את מסמך 21 הנקודות שביבי נתן לפלסטינים. ארדן בכלל לא הכיר את הנייר. אמר לי, פעם ראשונה שאני רואה את זה. לא הופתעתי. הרי שרים וחברי כנסת קוראים בעיתון רק את מה שנכתב עליהם. אין לי הערכה רבה לפוליטיקאים. כמו שציפי לבני אמרה, הם חיים ממבזק למבזק".
בביתו מול הים מסתגל אלדר לאט לחייו החדשים. והבית כמוהו: צנוע, נאה, מאיר פנים. תכלת רוגעת נמזגת באור הבוקר הבהיר. נוף שליו מציף את המרפסת ורוח בוחשת בספל התה. אבל אלדר עובד. מבצע "עמוד ענן" עשה איתו חסד וריכך את הפרישה. מכל העולם מחזרים אחריו שיביא מידע ופרשנות על המתחולל בדרום ובעזה.
מה דעתך על המבצע?
"אילו הייתי מייחס לנתניהו תחכום וחשיבה אסטרטגית מרחיקי לכת הייתי אומר שכל המהלך הזה נועד להכשיל את הפרטנר ולהוכיח שאין עם מי לדבר. אני לא מייחס לו כישורים כאלה, ולכן אני חושב שהוא פעל מתוך אינסטינקט מצ'ואיסטי של סיירת מטכ"ל. נתניהו הצליח בסבב האלימות הזה להסיר מסדר היום, בבת אחת, את הנושא המדיני והחברתי".
"הוא וברק עשו לנו מלחמת עצמאות. התחלנו בהוצאה להורג של ג'עברי. אני לא אוהב את המילה חיסול, זה מונח של העולם התחתון. מדיניות החיסולים שהביאה עלינו לא מעט אסונות היא ניסיון לטפל בסרטן באמצעות משככי כאבים".
היית מצפה שנתעלם מהירי התכוף על תושבי הדרום?
"אני לא מאמין בפתרונות כוחניים שמנותקים מההקשר המדיני. אני לא פציפיסט וגם לא צמחוני, אבל אנחנו חוזרים על אותה טעות כשאנחנו מראים לפלסטינים שאנחנו מדברים בשפה חד-ממדית של כוח וכיפופי ידיים. בחמאס, בדיוק כמו בחיזבאללה, יודעים שהמלחמה לא סימטרית ואי אפשר להכריע אותה. איש לא מצפה שהם יצליחו לכבוש את מדינת ישראל, ולכן מבחינתם ברגע שנשמעת אזעקת צבע אדום ואנשים מתחבאים במקלטים, הם ניצחו".
מה אתה מציע?
"מול חמאס אי אפשר לפתור את הסכסוך, אבל צריך לדעת לנהל אותו נכון. ביד אחת להגיב בתקיפות ולהכות, ואת היד השנייה להושיט לאבו מאזן ולפלסטינים, כדי שהתושבים בעזה לא יסכימו שאנשי חמאס יסתתרו מאחורי גבם. שידעו שיש גם יד אחרת, מחבקת ומושטת לשלום".
במסגרת תפקידו כשליח "הארץ" לוושינגטון רקם קשרים עם כלי תקשורת בינלאומיים. ב-96' שב לישראל והחל לכתוב טור שבועי על הסכסוך הישראלי-פלסטיני לצד ראיונות ומאמרי פרשנות. אלדר ראיין את נשיא ארגנטינה קרלוס מנם, הנשיא האמריקני לשעבר ג'ימי קרטר, מזכ"לי האום קופי אנאן ובאן קי מון, עבדאללה מלך ירדן וראש הרשות הפלסטינית אבו מאזן. מאמריו התפרסמו בכתבי העת של אוניברסיטת קולומביה, ב"ניו יורק טיימס", ב"לוס אנג'לס טיימס", ב"וושינגטון פוסט", ב"לה מונד" הצרפתי ובעיתונות היומית בספרד וביפן. ב-2006 נבחר לאחד העיתונאים המשפיעים בעולם בסקר שערך ה-Financial Times.
"במבט לאחור, אני חושב שתרמתי מעט לשכך את המים, להרגיע את השנאה", הוא מעיד על עצמו. "הייתי קול ראשון לאמירות שהפכו עם השנים למיינסטרים. כשכתבתי בתחילת שנות ה-80 על שתי מדינות לשני עמים ועל משא ומתן עם אש"ף נחשבתי להזוי ובוגד אפילו בעיני רבין".
גם היום אנשים רבים חושבים עליך כך.
"אני יודע, אבל היום השיח הציבורי הרבה יותר פתוח. בתחילת עבודתי, אפילו ב"הארץ" היו אנשים שאמרו מאחורי גבי 'הנה הסוכן של אש"ף'. היום הם כבר כותבים מאמרים דומים לשלי. לא ישבתי מאחורי השולחן וכתבתי הגיגים. הייתי מחובר לשטח, לנושאי הכתיבה. הדבר שהכי הלהיב אותי היה להביא סקופ. כותרת ראשית עשתה לי הרבה יותר מכל המאמרים שעוררו רעש".
לעתים הרעש היה בעוכריך. טענו שהאג'נדה שלך משתלטת על האובייקטיביות הטהורה.
"יש גישה שאומרת שאסור שלעיתונאי תהיה אג'נדה ואחרת שאומרת שהוא חייב בה. אני עיתונאי עם אג?נדה. אני מודה בזה במפורש".
לכל אדם, לא רק עיתונאי, יש אג'נדה. השאלה עד כמה נכון ליצוק אותה לדיווח שמתיימר לבחון את הדברים בעין אובייקטיבית.
"אם לכתב תחבורה יש אג'נדה להיאבק בתאונות דרכים והוא דוחף את זה לסיקור שלו בלי הרף - זה לגיטימי, וכך גם עיתונאי שמכסה את איכות הסביבה ומטיף נגד זיהום אוויר או פגיעה באוזון. על זה יש קונצנזוס. למה על שלום אין קונצנזוס? סדר היום שלי הוא סיום הסכסוך והשאיפה לשלום באזור".
"אני כל כך מזדהה עם סדר היום הזה שאני לא מתיימר להיות אובייקטיבי. בשונה מכותבים אחרים בשמאל, הכתיבה שלי מבוססת על עובדות וניתוח טקסטים מהצד שלנו ומהצד הערבי. אני מרבה להתייעץ עם מומחים ולא בונה תזות מופרכות. כשאני מזהיר מפני מה שיבוא אם לא נגיע להסדר של שתי מדינות, אני לא שולף את הדברים ממוחי הקודח. אני מנסה לכתוב בקור רוח ואת הרגש אני שומר למשפחה".
עד כה לא הציעו לך את פרס סוקולוב או את פרס ישראל.
"אני לא מספיק מיינסטרים בעיני הוועדות וכנראה גם לא מספיק פטריוט. מצד שני, אם הייתי מוזמן היום לקבל את פרס ישראל מנתניהו, הייתה לי בעיה. הייתי שואל את עצמי איפה נכשלתי. כל ראשי הממשלה לדורותיהם זכו לחטוף מנחת עטי. מעולם לא יישרתי קו עם הממסד. אני חיה מוזרה. אני לא מזמין פוליטיקאים לביתי או לאירועים משפחתיים. רק כשאבי נפטר וישבתי שבעה, הגיעו ראש הממשלה דאז שמעון פרס והנשיא חיים הרצוג לנחם אותי. לא הזמנתי אותם. הם באו מעצמם".
האג'נדה של אלדר מצויה בקצה השמאלי של המפה, עם קריצות מפתיעות לכיוון ההפוך. האיש שלא הפסיק לכתוב על "רשע הכיבוש" יצא בחריפות נגד זכות השיבה ותקף את סאיב עריקאת, ראש צוות המשא ומתן הפלסטיני, על שהדגיש את מחויבות הרשות לזכות הפליטים לחזור לבתיהם בישראל.
"יוזמת השלום הערבית, שקיבלו עליהם הפלסטינים בכל מדינות ערב, אומרת שפתרון בעיית הפליטים צריך להיות צודק ומוסכם", מבאר עתה אלדר. "מוסכם? היא מילת מפתח שהוכנסה לשם אחרי ויכוחים גדולים. באחת מפגישות הפסגה של הליגה הערבית בלוב, קדאפי רצה להכניס את זכות השיבה למסמך ונדחה. כולם סירבו לזה".
אמירתו של עריקאת בעניין זכות השיבה משרתת את הימין, שטוען שהיוזמה לא שווה הרבה אם בפועל הפלסטינים עדיין רוצים לחזור לישראל ולהביא בכך לסופה של המדינה היהודית.
"כשמנהלים משא ומתן לא מוותרים מראש על כל הקלפים החזקים. משאירים משהו משמעותי לשולחן. למה שהפלסטינים יוותרו על זכות השיבה מראש אם אנחנו לא מוותרים מראש על אריאל או ירושלים? זכות השיבה היא קלף המיקוח הכי חזק שלהם. כשישראל תגיד, כמו שאמרה בימי אולמרט, אתם תקבלו ריבונות משותפת על הר הבית, ייתכן שבאותו שלב הם יגידו, אוקיי, בתמורה אנחנו מוותרים על מימוש זכות השיבה".
"אברהם בורג אמר לי פעם, לעולם לא אוותר על זכותי בחברון. אמא שלי נולדה שם. יש לה שם בית. ולכן אני לא מצפה שהפליט מיפו יוותר על זכותו על ביתו בישראל. אני רק מוותר על האפשרות לחזור ולגור בחברון. לא כל זכות חייבים לממש. ב. מיכאל כתב פעם שכשאתה רואה גיבן ברחוב, זכותך להגיד לו שלום גיבן. אבל אתה לא חייב".
בינואר 2000 חשף אלדר את נוסח הצעת הנשיא ביל קלינטון להסכם שלום בין ישראל לסוריה, שהוגשה לראש הממשלה דאז אהוד ברק ולשר החוץ הסורי פארוק א-שרע בוועידת שפרדסטאון. היו שטענו שבכך הפך אלדר לשותף לכישלון שיחות השלום בין ישראל לסוריה. "לא פעם היו לי דילמות כשהגיעה אליי ידיעה בלעדית שהייתה עלולה לחבל בתהליך המדיני", מודה אלדר. "כך גם בפרשת שפרדסטאון, כשהגיעה אליי הטיוטה המפורטת לסיום הסכסוך בין ישראל לסוריה שהאמריקנים הניחו לפני הצדדים. אני זוכר שקראתי את המסמך שהודלף לי בידיים רועדות. חשבתי שהוא מזויף".
"העברתי אותו ללשכת ראש הממשלה. אמרתי, זה יותר מדי טוב. אולי זו טיוטה ישנה. אולי מישהו רוצה להכשיל אותי. לקחתי בחשבון שאהוד ברק יתקשר אליי וידרוש שלא יפרסמו את המסמך, ובכך יעמיד אותי בפני הדילמה של ידיעה עיתונאית חשובה מול הסיכון להביך את הסורים ולחבל בתהליך. קיוויתי שברק יציע פשרה. לא רציתי לחבל. בערב התקשר המקור מלשכת ראש הממשלה ואמר לי, המסמך אמיתי, אני במקומך הייתי עושה ממנו כותרת ראשית. וברק לא התקשר".
"למחרת הכותרת הראשית ב"הארץ" הפכה לכותרת ראשית בכל העולם ודני יתום, ראש המטה המדיני-בטחוני של ברק, רצה לערוך חקירת שב"כ כדי לגלות מי הדליף את המסמך", מספר אלדר. "ברק התנגד. חשבתי בסתר לבי שהוא שמח שהמסמך התפרסם. הסורים, אגב, חשבו שברק בעצמו הדליף אותו. לימים שאלתי את אהוד ברק 'למה לא התקשרת אליי? למה לא ניסית למנוע את הפרסום' וברק השיב לי 'אני לא זוכר'".
עיתונאי נדרש לפעמים לצנזורה עצמית?
"גם אם צנזורה עצמית מתבקשת, בפועל זה לא עובד. כשהתחלתי את הקריירה שלי ככתב פלילי התפוצצה פרשת השר אהרון אבוחצירה, שהואשם בשוחד. זו הייתה הפעם הראשונה ששר נחקר במשטרה, ולכן הסיפור הפך לאירוע התקשורתי המרכזי, בערך כמו פרשת משה קצב. בשיא הפרשה הצליחה המשטרה לשכנע את ראש עיריית בני ברק, איש המפד"ל ישראל גוטליב, להפוך לעד מדינה נגד אבוחצירה".
"לילה אחד אני מקבל טלפון מהמקור שלי שמודיע לי שגוטליב הסכים להפוך לעד מדינה. כבר היה לקראת חצות, העיתון בתוך המכונות. הרמתי טלפון לבנימין זיגל, אימת היח"א באותה תקופה, כדי לאמת את הידיעה. אם אני לא טועה, הערתי אותו מהשינה. והוא אמר לי, המקור שלך צודק, אבל אם תפרסם את הדברים, יפעילו על גוטליב כל כך הרבה לחצים שהוא ייסוג, אנחנו נפסיד בתיק וההפסד יהיה על מצפונך. והרי אתה רוצה שנצליח בחקירה החשובה הזו".
"זיגל גם אמר שאלמלא השעה המאוחרת, היה רץ לבית משפט ומוציא נגדי צו איסור פרסום. צלצלתי לעורך, נערכה התייעצות והגענו לפשרה. שינינו את הכותרת הראשית ובישרנו שיש עד מדינה בפרשה. רמזנו שאנחנו יודעים מיהו ושהוא ראש עיר ממרכז הארץ. למחרת בבוקר אני פותח את 'מעריב' ורואה את הכותרת הראשית: "ישראל גוטליב עד מדינה".
"בכל מקרה שהיססתי אם לפרסם או לא, פספסתי. הייתי אומר לעצמי, חכה עוד יום, תבדוק ביסודיות, אולי יש דרך לשמור על האינטרס של הקורא בלי לגרום נזק. אבל תמיד מישהו אחר הקדים אותי ופרסם. היום אני אומר למקורות שלי: עדיף שהדברים יתפרסמו אצלי, כך תדעו שלפחות אעשה את זה במלוא האחריות".
אלדר היה העיתונאי הראשון שראיין את ג'יבריל רג'וב בכלא הישראלי, והישראלי האחרון שראיין את יאסר ערפאת. "הגנבתי מצלמה לתא של רג'וב וניסיתי לצלם אותו בדיוק כששטף את הרצפה", מחייך אלדר. "אבל הוא עצר בעדי. אמר לי: יהודים לא יראו אותי שוטף את הרצפה שלהם. בסוף בכל זאת השתרבב מקל הספונג'ה לתמונה".
וערפאת?
"ישבתי איתו לארוחת צהריים והתווכחנו. אמרתי לו, אתה משתמש בפליטים כקלף מיקוח. אתה הרי יודע שזכות השיבה לא תתממש, אף אחד לא מסכים לזכות השיבה, אפילו לא אני. אז למה אתה משלה את הפליטים המסכנים בעזה ובלבנון ומשהה אותם עד שנפתור את בעיית ירושלים? הצעתי לו להקים קרן שתחלץ את הפליטים מהמחנות בלי לחכות לפתרון כל המחלוקות".
ומה הוא השיב?
"שהוא יחשוב על זה. התגובה של ערפאת הייתה תמיד 'למה לא? ואיי נוט? ואיי נוט'?
איך התרשמת מעבדאללה מלך ירדן?
"הוזמנתי לארוחה חגיגית עם ראש הלשכה והדוברים שלו ערב לפני הריאיון. בסוף הארוחה אמר לי הדובר, תשמע, יש בעיה עם לוח הזמנים של המלך, כי פואד סניורה, אז ראש ממשלת לבנון, יגיע מחר לפגישה דחופה איתו ולכן הזמן שלך עם המלך התקצר".
"אתם נפגשים בעשר בבוקר ויש לך רק רבע שעה. אמרתי לדובר, תודה רבה, אני מוותר. רבע שעה לא תספיק לי אפילו לסמול-טוק. אמר לי, המלך לא מגיע למשרד לפני עשר והוא חייב לפגוש את סניורה. אמרתי, אז תבקש שיקדים להגיע בחצי שעה. למחרת אני מקבל טלפון מהמזכיר: בתשע וחצי נהג יבוא לאסוף אותך. ישבנו שעה ארוכה לשיחה. וכל זמן השיחה עם המלך פואד סניורה המתין בסבלנות בחוץ".
היחסים של אלדר עם הפוליטיקאים מורכבים. "יש מטען לא פשוט ביני ובין נתניהו", הוא אומר. "כשהיה שגריר באו"ם, כתבתי עליו מאמר והשתמשתי במונח 'החי על המת', רמזתי כאילו בנה את הקריירה שלו על אחיו. זה היה קצת אכזרי. לפני ארבע שנים נפגשנו כדי לנסות ליישר את ההדורים. במפגש אמרתי לו: אני מוכן לסלוח לך על הרבה דברים, רק לא על שגרמת לי להצביע ברק. מאז הוא ממש לא סובל אותי".
"בבחירות של 96' הייתי כתב 'הארץ' בוושינגטון ובאתי לישראל ליומיים במיוחד כדי להצביע. קניתי כרטיס ועליתי על מטוס. השמועה התגלגלה והתקשרו אלי מ'הניו יורק טיימס'. שאלו איך ייתכן שאני טס 11 שעות לכל כיוון רק כדי שלא להחמיץ את הבחירות. אמרתי לכתב שפשוט התעוררתי לילה קודם שטוף זיעה קרה כי חלמתי שברדיו הודיעו שביבי ניצח את פרס בהפרש של קול אחד. חשבתי שהוא מבין שזו בדיחה, אבל הדברים צוטטו מילה במילה. פרס התקשר להודות לי, אבל לנתניהו זה היה קצת יותר מדי. מילא לכתוב נגדו בעיתונות הישראלית, אבל ב'ניו יורק טיימס'?"
וציפי לבני?
"אני מעריך אנשים שמשנים את דעתם לכיוון שלי, אבל אני חושב שלבני עדיין קצת יושבת על הגדר. היא לא לגמרי מבושלת בכיוון החדש שהיא לקחה. אני מאד מעריך את הדבקות והיושרה שלה. היא הרבה פחות מניפולטיבית מכל הפוליטיקאים במשכן".
אהוד אולמרט?
"יש בינינו יחסים בעייתיים מאוד. אין דיבור. כשנהרגו החיילים באירוע המנהרה ב-2006 אמרתי לאולמרט בשידור חי אצל נסים משעל שדם החיילים הישראלים על הידיים שלו. מובן שפרצה מהומת אלוהים ומאז הוא לא סולח לי. אני חושב שהוא איש לא ישר".
יש שאומרים שהוא היה ראש הממשלה הטוב ביותר עד כה.
"אולמרט נבון, ועשה את התפנית הנכונה. אבל האיש הורשע. מספיקים לי נשיא וכמה שרים בכלא. אני לא צריך גם ראש ממשלה עבריין".
יאיר לפיד?
"לפיד הלך לאריאל ואמר שם שאסור לחלק את ירושלים. יש משהו משותף לו וליחימוביץ'. שניהם מגיעים מערוץ שתיים, מקום שבו מדורת השבט צריכה להיות חמימה ונעימה לכולם. אבל מה לעשות, בחיים צריך גם לקבל החלטות לא נעימות. להיות נחמד לימין וגם לשמאל זה לא עובד. מי שיושב על הגדר קורע את המכנסיים".
ושלי יחימוביץ'?
"יש שתי אפשרויות, או שהיא באמת ימנית ולכן תשב בממשלה בלי שום בעיה ותזרים כסף למתנחלים, או שהיא נכלולית, כלומר רוצה לגנוב קולות מהימין וללכת אחר כך לשמאל. אני לא יודע מה גרוע יותר. אני מכיר אותה מהתקשורת. כשהתלוויתי לשמעון פרס במסע הבחירות והגענו לבאר שבע, רק ירדנו מהמסוק ואני רואה בחורה צעירה דוחפת בגסות את כולם, כולל עיתונאים בכירים, דוחפת גם אותנו ומסתערת על פרס עם המיקרופון. זו הייתה שלי יחימוביץ', כתבת קול ישראל בבאר שבע".
"אחרי שהיא נבחרה ליו"ר מפלגת העבודה שאלתי את הפלסטינים אם היא ביקשה לשבת עם אבו מאזן לשיחה. אמרו לי, אם היא תבקש, אנחנו נשמח. אז פניתי אליה ושאלתי אם תרצה להיפגש איתו. מופז נפגש איתו, גם ציפי לבני. אבל היא שפכה מים קרים על ההזמנה. מה פתאום, ממש לא מתאים, עוד יגיע הזמן. מה זה מאותת לפלסטינים? שלפחות במפלגת העבודה אין להם פרטנר".
אלדר מצדד בירושלים המזרחית כבירת פלסטין ("יש מספיק מודלים לחלוקה, למשל מתווה קלינטון, השכונות היהודיות לישראל והערביות לפלסטין"), אבל התנגד נחרצות להתנתקות מגוש קטיף. "התנגדתי להתנתקות כי שרון לא כלל אותה במשא ומתן", הוא מבאר. "אמרתי אז שעדיף להשאיר את עזה בידינו מאשר לעזוב אותה בדרך של שרון, כי לטווח הארוך ייצרב בדעת הקהל שהנוסחה שטחים תמורת שלום לא עובדת".
"אפילו הרחקתי לכת ואמרתי שזה בדיוק מה ששרון רצה. הייתי בין היחידים ב'הארץ' שהתנגדו להתנתקות, אבל אפילו ציפי לבני הודתה בשיחות איתי שזו הייתה טעות לזרוק את המפתחות ברחוב. היה צריך לערוך את הנסיגה מעזה באופן מסודר מול אבו מאזן, כמקדמה על החשבון במסגרת המשא ומתן. את יודעת מה הייתה סיסמת הבחירות של חמאס אחרי ההתנתקות? 'חמש שנים של התנגדות הצליחו במקום עשר שנים של פוליטיקה שנכשלה'. ההתנתקות כפי שנעשתה שיחקה לידי חמאס והימין. הימין אומר, נתנו להם את עזה ועכשיו הם רוצים את ירושלים".
גם הפלסטינים אומרים את אותו הדבר. קיבלנו את עזה ונמשיך במאבק עד שתצאו גם מירושלים ומהגדה.
"את זה אומר הפלג הקיצוני בחמאס וברשות. גם אצלנו יש פלגים קיצוניים. המשימה של המנהיגים משני הצדדים היא להשקיט את הפלגים הקיצוניים שלנו ושלהם. יצחק רבין אמר שצריך להיאבק בטרור כאילו אין שלום ולהילחם לשלום כאילו אין טרור. כרגע אנחנו רק מחלישים את אבו מאזן ומציגים את ערוותו".
כפי שהדברים נראים, הימין מתחזק ועמדותייך במיעוט.
"הדמוגרפיה משחקת לרעתי. משפחות הימין, החרדים והמתנחלים גדולות יותר. יש לי שלושה ילדים אבל לרוב החברים שלי פחות. אני בונה על העלייה הרוסית ועל הדור הבא שיתפלג בקלפי באופן מאוזן יותר. השאלה היא רק אם נתקיים עד אז".
גם לערבים יש משפחות גדולות.
"רוב ערביי ישראל לא משתתפים בבחירות. הם התייאשו".
אלדר שייך לזן הישן, הנאמן, של עיתונאי הנייר והעט. המשבר בשוק התקשורת מחייב גמישות, וההסתגלות זרה, מסויגת. "הפרינט מתחיל להיות ארכאי משום שהנייר וההפצה יקרים והדור הצעיר ממילא קורא הכל באייפון", הוא אומר בהשלמה.
"כשהייתי בחו"ל טלפנתי לבן שלי שייקח את העיתון מהבית, אבל הוא אמר, מי צריך עיתון, הרי אני קורא הכל במחשב בזמן אמת. יש היום אתר אינטרנט מצליח מאוד בארצות הברית שמציע ללא תשלום מאמרים של כותבי פרילנס מתחומים שונים. כל כלי התקשורת יעברו לדיגיטל. זו רק שאלה של זמן. עד אז הם יציעו תשלום על תכנים נבחרים לצד מאמרים חינם. זה יאפשר סינון".
"רק הטובים יישארו. אשתי כותבת מפעם לפעם מאמרי דעה ב'הארץ' ללא תשלום. אני אומר לה, את פוגעת לי בפרנסה, כי את מרגילה את העיתונים לכך שאפשר לקבל חומרים מעולים בחינם".
כמה עיתונאים, ובראשם ידידך הטוב גדעון לוי, הפכו את הצד של המיקרופון בתוכניות ריאליטי.
"אני לא מבין את הצורך של האנשים בחשיפה. לא הייתי הולך לתוכנית ריאליטי כי אני שומר על פרטיותי, אבל כנראה לאנשים יש צרכים שונים. אני לא שופט. דווקא עיתונאים צריכים לפעמים להציג את הצד האנושי שלהם. לגדעון לוי עושים כל כך הרבה רצח אופי, שכנראה היה לו צורך לשתף את הציבור גם בצד האנושי של ההתלבטויות, הכאב והמורכבות של עבודת הכתיבה".
גם לך עשו רצח אופי?
"לא, אבל כשפרסמתי פעם ב'ניו יורק טיימס' מאמר נגד מתן ערבויות לישראל בלי הקפאת ההתנחלויות, מישהו השאיר לי הודעה שהלוואי שימצאו את הגופה של הבת שלי בנהר הפוטומק. אחרי תגובה כזו אתה כבר מחוסן. טוקבק הוא תוצר מפוקפק של ערס מקלדת. בתחילה זה פגע בי מאוד, אבל לאט-לאט הבנתי שאנשים מיושבים בדעתם לא כותבים טוקבקים. הם עסוקים מדי. אני לא מכיר אף אחד מהחברים שלי שכותב טוקבק. גם אני לא כתבתי אף פעם. אני חושב שרוב כותבי הטוקבקים שייכים לימין. זה כוחו של הימין, הוא יותר אקטיבי. אנשי הימין לא הולכים לים או מצביעים לגמלאים. הם הולכים לקלפי וגם שולחים אימייל או טוקבק".
"מצד שני, אני גם מקבל טוקבקים טובים מהעולם. בעיקר ממדינות ערב. לפעמים אני חושב שאני משרת את השלטון, כי אני מציע להם סוג של עלה תאנה. הרי תמיד הם אומרים לעולם הערבי, תראו לנו את אלדר הערבי שלכם או את עמירה הס בעיתונות הפלסטינית. ואין לי בעיה עם זה. עדיף עלה תאנה מאשר ללכת ערום ברחוב".
לצד העיסוק העיקרי בסכסוך הפלסטיני, אלדר פינה מקום לדיון מרכזי בנושאים חברתיים. במיוחד עסק בפליטים, בחרדים ובמתנחלים. "כשעברתי דרך בנגקוק, חצי מטוס התמלא בפועלים תאילנדים", הוא אומר. "למה אי אפשר להפסיק את הבאתם ובכך גם את השחיתות של חברות כוח האדם שצריכות שתהיה כל הזמן דלת מסתובבת, ולהכשיר במקומם את הפליטים שכבר התערו בארץ וילדו פה ילדים? כשאנשים נרדפים במדינות מוצאם, אנחנו צריכים ללכת בדרכו של בגין שעשה מעשה מדינה נאורה וקלט את ספינת הפליטים מווייטנאם".
ובסוגיית החרדים, אתה בעד גיוס שווה לכל?
"קודם כל צריך לדאוג שחרדים יצאו לעבודה בלי לחשוש שיגייסו אותם. במצב הנוכחי כולם מפסידים: גם המשק, גם החרדים וגם הצבא. הצבא באמת לא זקוק לכולם. צריך לאפשר לחרדים לעבוד ולהתפרנס".
מה יגידו המתגייסים החילונים, הנושאים את האלונקה של הפצועים והמתים?
"אני הייתי מפנה את האנרגיות של מאהל הפראיירים לניסיון להגיע לשלום. שלום יציב לא דורש צבא גדול כל כך. אם נכריח את החרדים להתגייס, נגיע למלחמת אזרחים. צה"ל בשבילי הוא לא דבר קדוש. הוא לא מטרה. הוא אמצעי. הרי לא נגייס את הבנות החרדיות. צריך להבין שגיוס אצל חרדים הוא ייהרג ובל יעבור. צריך להיות מציאותי ולהתנהל בפרגמטיות, לא ברומנטיקה. כעסתי על מופז. אמרתי, הבית בוער, ועל החרדים הצטרפת לממשלה וגם פרשת ממנה? בעיניי זה לחלץ את האלבומים במקום את הילדים".
והמתנחלים?
"יש לי יחסים מיוחדים איתם. במסגרת העבודה על הספר 'אדוני הארץ' (שנכתב עם עדית זרטל, והתזה המרכזית שלו היא שמיעוט קטן של מתנחלים נהפכו בחסות הממשל לאדונים לגורלה של המדינה, שמ"ב) ביקרתי אצלם ולמדנו לכבד אלו את אלו. השתתפתי בפורום 'שיח שלום' עם רבני יש"ע, ובמפגש הראשון ישבתי ליד הרב אליעזר מלמד. המנחה שאל אותו מה הוא חושב שאני חש כלפיו, והרב מלמד השיב שהוא מרגיש שאני שונא אותו ולכן גם העמדות שלי נובעות משנאה. במפגש האחרון הוא שוב נשאל את אותה השאלה והפעם אמר שהוא מבין שהיחס שלי כלפי המתנחלים נובע מהשקפת עולם".
גם אצלך התרחש תהליך דומה?
"לי היה איזה חשש שהמתנחלים שואבים לגיטימציה מהמפגשים האלה, ולכן הפסקתי אותם. נוצרה ידידות. הם הזמינו אותי לאירועים המשפחתיים שלהם, לסוכה שלהם, ולא הייתי מוכן לזה. אמרתי לרבנית מלכה פיוטרקובסקי, כשיפנו אותך מההתנחלות, אני אבוא לנגב לך את הדמעות. את זה אני מוכן לעשות.
"במפגשים עם המתנחלים אתה רואה את הצד האנושי. מתרחשת האנשה של הקונפליקט. זה קורה גם מול הפלסטינים. חייבים להבדיל בין בודדים לקולקטיב. אני יכול להיות אמפתי כלפי אנשי הימין, כבודדים. אני יכול אפילו להיות חבר שלהם, שזה קצת חסר לשמאל. אבל כקולקטיב אני רואה בהם איום על הקיום שלי. אמרתי לרב מלמד, אני לא שונא אותך, אני כועס עליך על מה שאתה מעולל לי ולילדים שלי".
לבד מהספר "אדוני הארץ" כתב אלדר גם את "מארב ירושלמי" (עם נמרוד גורן) שדן ביחסי ישראל עם ארצות הברית. עתה, כשפרש מעיסוקו כעיתונאי, אפשר שיתפנה לתחום. "לכתוב ספרים זה סוג אחר לגמרי של כתיבה והנאה", אומר אלדר בהשלמה.
לכתוב ספרים זה קצת להשתבלל, לעומת מאמר אקטואלי חי ובועט מדי שבוע בעיתון.
"אני רואה במידה של חרדה חברים שלי, שהיו בשיא תפארתם כשכתבו בעיתון, וכשפרשו נעלמו פתאום. יש לפני עוד כמה שנים של יצירה, אבל יום אחד זה יקרה גם לי".
קצת קשה לדמיין את אלדר מתנתק מליבת הסיקור של נושא הבוער בעצמותיו. עכשיו הוא שותק במבוכה. איזו עצבות נמסכת בבוקר שטוף השמש הזה. "כשכתבתי בשבוע שעבר את מאמר הפרידה, הרגשתי כאילו מישהו יקר לי הלך לעולמו", הוא אומר.
"לוקח קצת זמן לעכל ולהבין שהסתיים פרק. בשביל זה יש שבעה. אני עדיין בשבעה שלי. מקבל ביקורי תנחומים. אולי אני באופוריה. אולי מוקדם לתאר איך באמת ייראו החיים שאחרי. חבר שלי, שגריר דנמרק לשעבר, סיפר לי שבכל יום שיצא לעבודה, אשתו הקפידה שיוריד את הזבל כדי שהשתן לא יעלה לו לראש. גם אני מוריד את הזבל בבית. אולי עכשיו אשתי תתחיל, סוף-סוף, להוריד את הזבל לבד".
sofash@maariv.co.il
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם