שגרירי הצביעות
בשורה התחתונה: אירופה רוצה להתערב בצורה בוטה בענייניה הפנימיים של ישראל. ההתנפלות בעקבות ההחלטה על המשך הפיתוח של שטח E-1 היא רק תזכורת
אבל זה נשמע דמיוני מדי. מדינות אירופה ניצבות אוטומטית לצד הפלסטינים, גם כשאינן מאמינות שהפתרון של שתי מדינות לשני עמים אפשרי. הנה, קשה להצביע היום על מדינה ערבית אחת שמתפקדת. למה להוסיף עוד אחת?
היה דיווח אחד של ברק רביד ב"הארץ" לפני שנה שיש טעם להזכירו היום. הכותרת הייתה: "שגרירי אירופה: ללחוץ על ישראל בנושא המיעוט הערבי". ועל מה ביקשו אז האירופים להעניש את ישראל? נכון, קשה להיזכר. ישראל הקפיאה את הבנייה בהתנחלויות, ישראל של ממשלת הימין הודיעה שהיא מוכנה לעקרון החלוקה לשתי מדינות. ישראל דרשה הכרה בה כמדינה יהודית. ובכל זאת, לאורך השנים מ-2009 עד היום בעצם הקנצלרית מרקל כועסת על נתניהו. על מה? קשה להיזכר. הרי ישראל שמרה על יציבות הגזרה שלה ועל השלום והביטחון כמיטב יכולתה. ובכל זאת, הרושם שהשאירה הקנצלרית בהדלפות על יחסיה עם ממשלת ישראל היה שגרמניה צריכה להתאמץ כדי לשמור על איפוק ביחסה למדינה היהודית. להתאפק כדי שהאפרודיזיאק הגרמני הידוע לא יגרום לה להתפרצות לא רצונית.
המסמך של השגרירים האירופים דיבר על כך ש"עלינו להתייחס לדרך שבה ישראל מטפלת במיעוטים כנושא שאינו פחות חשוב מהסכסוך הישראלי-פלסטיני". "חומר נפץ פוליטי", נאמר על היוזמה של שגרירי אירופה. בשורה התחתונה: אירופה רוצה להתערב בצורה בוטה בענייניה הפנימיים של ישראל. ההתנפלות בעקבות ההחלטה על המשך הפיתוח של שטח E-1 היא רק תזכורת. החשד הוא שמדינות כמו צרפת ובריטניה אינן רואות במדינת ישראל העצמאית תופעה קבועה ומכאן החוצפה להתערב בענייניה הפנימיים ולדרוש ממנה להתפשר על האינטרסים הקיומיים שלה.
ישראל של סוף 2012 מגלה כי היא אינה יכולה לסמוך על גרמניה ולתת בה אמון, שלא לדבר על שאר מדינות אירופה ש"אינן מתלהבות" להטיל עליה סנקציות. אם כי ראוי לשים לב לניואנסים: מרקל הדגישה כי בשום תנאי לא תפנה עורף לביטחון ישראל. זה משהו, אבל לא מספיק. היא הבינה שככל שישראל
כדי להבין איפה ישראל נמצאת היום, ולא לאבד פרופורציה מרוב בהלה, צריך לחזור לתחילת 1993. כחצי שנה לאחר שיצחק רבין עלה לשלטון הוא החליט לגרש כ-415 מבכירי הפעילים של חמאס ביו"ש ובעזה. לבסוף הוא חזר בו ובלחצו של הנשיא קלינטון החליט להחזירם כעבור שנה. זו הייתה שבירת חוט שדרה מדינית ומוסרית. לולא התפשר רבין, אולי לא היינו זוכרים את ההתרחשות, ודבר לא היה קורה לו, לממשלתו ולישראל. רק חמאס היה יותר חלש. כך גם היום, ויתור והתפשרות על הצעדים שהחליטה הממשלה לנקוט בתגובה ליוזמת אבו מאזן יקנו לנתניהו שקט זמני. אבל הטווח הארוך הרבה יותר חשוב.
מוטב לספוג את כל האיומים והנזיפות. המסר שישראל לא תתפשר על האינטרסים הלאומיים הקיומיים שלה חשוב יותר. ועל רקע הגעשים האיסלאמיים מסביב הוא ייקלט.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם