שגרירי הצביעות

בשורה התחתונה: אירופה רוצה להתערב בצורה בוטה בענייניה הפנימיים של ישראל. ההתנפלות בעקבות ההחלטה על המשך הפיתוח של שטח E-1 היא רק תזכורת

אמנון לורד | 7/12/2012 13:24 הוסף תגובה הדפס כתבה כתוב לעורך שלח לחבר RSS
אפשר לתאר מצב שראשי מדינות האיחוד האירופי ונשיא ארצות הברית אומרים לפלסטינים: הפרתם באורח בוטה את כל ההסכמים שנחתמו איתכם. לישראלים, עם הניסיון שלהם אתכם בעשרים השנים האחרונות, אין סיבה לתת בכם אמון. אין לכם על מה להלין שהישראלים מבצעים עכשיו את הצעדים החד-צדדיים שלהם. תאכלו את מה שבישלתם.

אבל זה נשמע דמיוני מדי. מדינות אירופה ניצבות אוטומטית לצד הפלסטינים, גם כשאינן מאמינות שהפתרון של שתי מדינות לשני עמים אפשרי. הנה, קשה להצביע היום על מדינה ערבית אחת שמתפקדת. למה להוסיף עוד אחת?

היה דיווח אחד של ברק רביד ב"הארץ" לפני שנה שיש טעם להזכירו היום. הכותרת הייתה: "שגרירי אירופה: ללחוץ על ישראל בנושא המיעוט הערבי". ועל מה ביקשו אז האירופים להעניש את ישראל? נכון, קשה להיזכר. ישראל הקפיאה את הבנייה בהתנחלויות, ישראל של ממשלת הימין הודיעה שהיא מוכנה לעקרון החלוקה לשתי מדינות. ישראל דרשה הכרה בה כמדינה יהודית. ובכל זאת, לאורך השנים מ-2009 עד היום בעצם הקנצלרית מרקל כועסת על נתניהו. על מה? קשה להיזכר. הרי ישראל שמרה על יציבות הגזרה שלה ועל השלום והביטחון כמיטב יכולתה. ובכל זאת, הרושם שהשאירה הקנצלרית בהדלפות על יחסיה עם ממשלת ישראל היה שגרמניה צריכה להתאמץ כדי לשמור על איפוק ביחסה למדינה היהודית. להתאפק כדי שהאפרודיזיאק הגרמני הידוע לא יגרום לה להתפרצות לא רצונית. 
הטווח הארוך חשוב יותר

המסמך של השגרירים האירופים דיבר על כך ש"עלינו להתייחס לדרך שבה ישראל מטפלת במיעוטים כנושא שאינו פחות חשוב מהסכסוך הישראלי-פלסטיני". "חומר נפץ פוליטי", נאמר על היוזמה של שגרירי אירופה. בשורה התחתונה: אירופה רוצה להתערב בצורה בוטה בענייניה הפנימיים של ישראל. ההתנפלות בעקבות ההחלטה על המשך הפיתוח של שטח E-1 היא רק תזכורת. החשד הוא שמדינות כמו צרפת ובריטניה אינן רואות במדינת ישראל העצמאית תופעה קבועה ומכאן החוצפה להתערב בענייניה הפנימיים ולדרוש ממנה להתפשר על האינטרסים הקיומיים שלה.

ישראל של סוף 2012 מגלה כי היא אינה יכולה לסמוך על גרמניה ולתת בה אמון, שלא לדבר על שאר מדינות אירופה ש"אינן מתלהבות" להטיל עליה סנקציות. אם כי ראוי לשים לב לניואנסים: מרקל הדגישה כי בשום תנאי לא תפנה עורף לביטחון ישראל. זה משהו, אבל לא מספיק. היא הבינה שככל שישראל

תחוש פחות בטוחה, כך הסיכויים שתפרוץ מלחמה גדולה באזור יעלו.

כדי להבין איפה ישראל נמצאת היום, ולא לאבד פרופורציה מרוב בהלה, צריך לחזור לתחילת 1993. כחצי שנה לאחר שיצחק רבין עלה לשלטון הוא החליט לגרש כ-415 מבכירי הפעילים של חמאס ביו"ש ובעזה. לבסוף הוא חזר בו ובלחצו של הנשיא קלינטון החליט להחזירם כעבור שנה. זו הייתה שבירת חוט שדרה מדינית ומוסרית. לולא התפשר רבין, אולי לא היינו זוכרים את ההתרחשות, ודבר לא היה קורה לו, לממשלתו ולישראל. רק חמאס היה יותר חלש. כך גם היום, ויתור והתפשרות על הצעדים שהחליטה הממשלה לנקוט בתגובה ליוזמת אבו מאזן יקנו לנתניהו שקט זמני. אבל הטווח הארוך הרבה יותר חשוב.

מוטב לספוג את כל האיומים והנזיפות. המסר שישראל לא תתפשר על האינטרסים הלאומיים הקיומיים שלה חשוב יותר. ועל רקע הגעשים האיסלאמיים מסביב הוא ייקלט.

כל המבזקים של nrgמעריב לסלולרי שלך

תגובות

טוען תגובות... נא להמתין לטעינת התגובות
מעדכן תגובות...

אמנון לורד

צילום: .

עיתונאי. עבד כעורך וכותב בעיתון "חדשות", לאחר מכן עבד כמבקר קולנוע בידיעות תקשורת. משמש כעורך בכיר ב"מקור ראשון". כתב מספר ספרים. האחרון: "רצח בין ידידים", ביוגרפיה פוליטית של אורי אבנרי

לכל הטורים של אמנון לורד

עוד ב''דעות''

כותרות קודמות
כותרות נוספות

פייסבוק

קבלו עיתון מעריב למשך שבועיים מתנה

פורומים

כותרות קודמות
כותרות נוספות
;
תפוז אנשים