אימצו את לוי
מנשף המסכות הדיפלומטי האחרון יצאנו עם דבר משמעותי אחד: הממשלה הכריזה לראשונה כי יהודה ושומרון אינם שטח כבוש
על הצביעות של האירופים חבל להשחית מילים, אבל גם "התגובה" הישראלית היא לא יותר מ"קלח תירס", אותו טנק-דחליל ענקי מקרטון שבצה"ל היו נוהגים להציב על עמדות תצפית בדרום לבנון כדי לגרות את פעילי חיזבאללה לירות עליו.
תוכניות הבנייה המדוברות הן ישנות ומשומשות, והן שוכבות מעופשות כבר שנים. בנימין נתניהו מוציא אותן מהבוידעם ומנופף בהן באיום סרק בכל פעם שאבו-מאזן מעלה לו את הסעיף. כך או כך, אם תראו טרקטורים בתקופה הקרובה בשטח שבין מעלה-אדומים לירושלים, רוב הסיכויים שמדובר בבנייה בלתי חוקית פלשתינית במימון אירופי.
מה שכן היה מעניין בהחלטת הממשלה היה דווקא הקבלה דה-פקטו של ההמלצה המדינית החשובה ביותר של דו"ח לוי, הקובעת כי יהודה ושומרון אינם שטח כבוש אלא אזור המצוי במחלוקת, וכי ישראל תובעת בעלות על שטחים אלו.
כך נוסחה החלטת הממשלה השבוע: "לעם היהודי זכות טבעית, היסטורית וחוקית למולדתו ולבירתה הנצחית ירושלים. למדינת ישראל, כמדינת העם היהודי, יש זכות ותביעה לאזורים שמעמדם שנוי במחלוקת בארץ ישראל. על כן (...) אין בהחלטה האמורה (של האו"ם בכ"ט בנובמבר – י"י) כדי לשנות את מעמד האזורים השנויים במחלוקת ואין בה כדי לגרוע מזכויות כלשהן של מדינת ישראל והעם היהודי בארץ ישראל".
ההחלטה הזו עברה מתחת לרדאר, הן של התקשורת המקומית והן של מדינות העולם, אך זוהי קביעה דרמטית שאין להמעיט בחשיבותה. עשרות הכתבות שפרסמנו במוסף "צדק" של מקור ראשון בנושא מלמדות שכל התסבוכות המשפטיות והבינלאומיות שמהן סבלה ההתיישבות היהודית ביו"ש נבעו מהתפיסה הרואה באזורים הללו שטח כבוש. נטלת את מושג ה"כיבוש" – שמטת את השטיח מתחת לרובם המוחלט של הספרים הלבנים שאיימו על מפעל ההתיישבות: אמנות ז'נבה ותקנות האג, גזרות הפרקליטות הצבאית ומחלקת הבג"צים ועתירות 'יש דין' ו'שלום עכשיו'.
לא לחינם זעמו בחוגי השמאל על דוח לוי, שכן ביטול הכיבוש הוא העלמת הליבה המשפטית של הדוח והוא מאיים על התשתית המשפטית שעליה מבוססים עקרונות האמונה שלהם.
לראשונה: קצבת נכות של אדם שלקה בסרטן והתעוור בעקבות עבודתו בכור בדימונה תתחלק בינו לבין גרושתו
זה התחיל כעוד סיפור טרגי של גירושים עמוס בכאב ואמוציות, לאחר 42 שנות נישואים של בני הזוג. במשך השנים עבד הבעל מבוקר ועד ערב בכור הגרעיני בדימונה, והגיע לביתו כמעט רק בסופי שבוע, כך שעול החזקת הבית וגידול הילדים נפל באופן כמעט בלעדי על האישה. מה שכן, הזוג צבר לא מעט נכסים. המוטו של הבעל היה "אני שומר גרוש לבן ליום שחור", ובהשראתו שמר על רמת חיים ספרטנית, שאפשרה לו להפנות את רוב ההכנסות לחסכונות ולרכישת דירות.
העניינים החלו להסתבך כשחשיפה של הבעל לקרינה רדיואקטיבית בכור הגרעיני גרמה לו ללקות בסרטן כליה. האיבר הנגוע נכרת, אך המחלה לא. האיש החל לסבול מבעיות לב ולחץ דם, ובהמשך איבד את ראייתו כתוצאה מפגיעה בעצב הראייה והוגדר נכה בשיעור של 100 אחוזים.
לטראומה הפיזית הייתה גם השפעה נפשית, שהובילה לקריסתו של התא המשפחתי. בתביעת פירוק השיתוף שהגישה האישה לבית המשפט באמצעות משרד עו"ד דרורי-סאלם היא טענה כי "נאלצה לספוג אלימות מילולית, צעקות, השפלות ויחס מחפיר כאילו היא שפחה ומשרתת של המערער", וכי התנהלותו של בעלה הגיעה לעתים "גם לכדי אלימות פיזית".
טענתו של הבעל כי הדירות שרכש מכספי הפיצויים שלו לא אמורות להתחלק בינו לבין אשתו נדחתה על הסף - בתי המשפט רואים היום את בני הזוג כשותפים שווים ביצירת הנכסים גם אם רק אחד מהם עבד לפרנסתם. התפיסה היא שמאמציה של האישה באחזקת הבית ובגידול הילדים אפשרה לבעלה להשקיע את מרצו וכוחותיו בפיתוח הקריירה ובצבירת ההון, ולכן היא בעלת זכויות שוות בהם.
החידוש בפסק דינו של השופט פיליפ מרכוס, שאושר במחוזי בהרכב בראשותה של תמר בזק-רפפורט, היה אימוץ דרישת האישה לקבלת מחצית מהגמלה השוטפת שמקבל הבעל עקב נכותו. זו הייתה דרישה חריגה - ויהיו מי שיאמרו כי היא שנויה במחלוקת - שכן החוק קובע שגמלה שמקבל אדם על
האישה, באמצעות באות כוחה עו"ד שירה דרורי-סאלם והילה גלבוע, טענה כי מאז מחלתו של האיש בשנת 1993 עול הטיפול בו נפל בעיקר עליה. דרורי-סאלם וגלבוע הסבירו כי כספי הפיצויים מגלמים בתוכם "פיצוי לנזק המרחבי שנגרם בגין מחלת הבעל, לרבות ההשלכות על המשפחה, הזוגיות והעבודה הקשה של האישה כמטפלת סיעודית בבעל לאורך כל הדרך".
לטענתן, הטיפול במסגרת המשפחה חסך הוצאות על מטפל זר שהיו מוטלות על האיש במידה והיה חי בגפו, ולכן יש לראות בכספי הפיצויים ובגמלת הנכות שנצברה הון משותף השייך לשני בני הזוג. בית המשפט קיבל את הטענה הזו וקבע שיתוף בקצבת הנכות, ובכך עקף למעשה את החוק שהוזכר לעיל.
טענה נוספת שהעלו עורכות הדין התייחסה לקצבת הנכות השוטפת העתידית, שאותה אמור האיש לקבל למשך שארית חייו. דרישתן הייתה לשיתוף האישה בכספים אלו, והן נימקו אותה בכך שרק חלק קטן מהקצבה מיועד לפיצוי ממשי בגין נזקי גוף (החזר דמי ניידות והוצאות ליווי), ואילו רובה מוגדר כ"חלף שכר" – דהיינו, פיצוי חליפי לכספי הפנסיה שהאיש היה מקבל לו לא היה נפגע והיה עובד ומשתכר כרגיל עד לגיל הפרישה.
"דמי הנכות הם ברובם הגדול פיצוי על אובדן הכנסה", מסבירה עו"ד דרורי-סאלם, "שכן אם הוא לא היה נכה הוא היה יכול לעבוד בעבודה אחרת, ולכן הכספים הללו הם חלק מרכוש המשפחה שאמור להתחלק בינו לבין האישה. נכון שהמחוקק קבע שהנכות שייכת לנפגע, אבל במקרה זה המשפחה טיפלה בו באופן רציף ובכך הנכות הפכה להיות למעין נכס של המשפחה. בעיניי, מעבר לאמירה המשפטית יש פה קביעה מוסרית ראשונה במעלה של בית המשפט, שהכיר בכך שהנכות משפיעה על חיי המשפחה כולה ומשכך היא גם מוכרת כנכס משפחתי משותף".
כהונתו הסתיימה, אבל מתברר שמייק בלאס עדיין במשרד המשפטים. החשש: נשאר לסגור את תיק 'בית עזרא' בחברון
השבוע פרסם עיתון "הארץ" כי המשנה לשעבר ליועץ המשפטי לממשלה, מייק בלאס, ממשיך לטפל בנושאים מקצועיים במשרד המשפטים. זאת, למרות שכהונתו הסתיימה ולמרות שהחלטת הממשלה להעביר את סמכויותיו למחליפתו דינה זילבר אינה מקנה לו עוד זכות שימוש בסמכויותיו של המשנה ליועמ"ש. במשרד המשפטים הסבירו כי בלאס "נמצא בחופשה לקראת פרישה משירות המדינה, והוא התבקש, בטרם יפרוש, לסיים טיפול בכמה נושאים הנמצאים בשלבי סיום".
וכאן הבן שואל: מהם הנושאים הבוערים שבהם היועץ המשפטי לא יכול לטפל ללא סיועו המסור של בלאס? החשש שלי הוא שמדובר בתשובת המדינה לתיק 'בית עזרא' שבחברון, בעקבות עתירת ארגון 'שלום עכשיו' לפינוי המשפחות היהודיות מהמקום. התשובה, אגב, אמורה להימסר לבית המשפט העליון ב-17 לחודש.
כזכור, כל הגורמים המשפטיים והמדיניים, כולל שופטי ועדת הערר של משרד הביטחון והשופט אדמונד לוי, קבעו שיש לאפשר ליהודים להתגורר שם, שכן מדובר בנכס יהודי שנגזל מבעליו לפני שנים רבות והושב לאחר תלאות ומהפוכות רבות. היחידי שהתנגד בנחרצות לכל מתווה של פתרון הגיוני היה מייק בלאס. אם הוא ישפיע על עמדת המדינה מבלי שהוא נושא בתפקיד רשמי או בסמכות מוקנית כלשהי, יהא זו אות קלון על מצחו של שלטון החוק בישראל.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם