תרבותי - לא פוליטי
לא הסחר החופשי בנשק גרם לאמו של אדם לנזה להחזיק בביתה חמישה כלי נשק, אלא התרבות האמריקאית החדשה שמנותקת מרגשות אמיתיים
לאחר מכן, כעשור שלם לא הייתי בארצות הברית וחזרתי פעמיים בסוף שנות השמונים ותחילת שנות התשעים. הפעם הייתה זו החומרנות שזעקה לשמים. אמריקה הייתה פתאום עשירה מאוד, הכל מבהיק וחדש, בתי הקולנוע הישנים במרכז ניו יורק ובוסטון נסגרו. זו הייתה תקופת היאפים.
בשנים האחרונות שוב הגעתי לכמה ביקורים, ועכשיו הרושם היה שונה, ולא משום שאני מבוגר יותר. התרשמותי הייתה כמו זו של קרוב משפחה, ילד מתבגר, שנשלח לקייטנה בארצות הברית באחד הקיצים. שאלנו אותו, איך היה? והוא ענה: "יותר מדי חוקים".
לאן שאתה לא הולך בארצות הברית מקדמות את פניך הנחיות, הוראות, פקודות. זה יכול להיות שדה תעופה, קמפוס אוניברסיטאי או בית קפה אופנתי. החברה האמריקאית של היום מדחיקה רגשות באופן גורף עד כדי חשד שהאמריקאים בחלקם כבר שכחו מהו רגש. המוסדות האמריקאים עוטפים אותך במכבש של טופסולוגיה אינטרנטית ובנייר מודפס עד כדי ייאוש ומחנק. זה מה שמרגיש זר הבא מבחוץ, רוב האמריקאים לא שמים לב לזה, אך אין לדעת כיצד זה משפיע עליהם.
אמריקה הכל כך ערכית לוקחת היום את תפיסותיה למחוזות הקיצוניות האבסורדית ביותר. האמריקאים מלאים שביעות רצון עצמית על כך שבחרו כבר פעמיים נשיא שחור, וזוהי אמריקה חדשה ומתקדמת. אך ערכים מתקדמים אינם בהכרח טובים יותר.
אמריקה מתרחקת יותר ויותר מהאפשרות לבטא בצורה ישירה וברורה את האמת. זאת בגלל הצורך להשתמש בביטויים שהם פוליטיקלי קורקט ההופכים את אמירת האמת לריקוד מסביב לפיל ענק באמצע החדר. האמת, כמו הרגשות, הופכת לבסוף לוואקום שאיש אינו מעז למלא אותו. המתקפה הנערכת בלא מעט אוניברסיטאות על חופש הביטוי אינה עוזרת להתגבר על הבעיה.
האם יש קשר בין כל התחושות הראשוניות האלה לבין הטבח בבית הספר היסודי בניוטאון בקונטיקט? קשה לומר בביטחון. אך התשובה לטבח הזה, שמזכיר מאוד את הטבח שבוצע לפני חמישה חודשים בבכורה של "בטמן" בדנבר, אינה נמצאת כפי שהאמריקאים נוטים לחשוב בתפוצה החופשית של כלי נשק.
בקונטיקט, למשל, נאסר בחוק למכור נשק אוטומטי וחצי-אוטומטי. לא הסחר החופשי בנשק גרם לאמו של הרוצח, אדם לנזה, להחזיק בביתה חמישה כלי נשק. יש להניח שאם ידיד מהעיירה היה מוצא אצלה חמש קופסאות סיגריות הוא היה מזדעזע יותר מאשר אילו מצא אצלה את
יש הכרה כי משהו מאוד רע התרחש, "הרשע נחת עלינו", כפי שאמר מושל קונטיקט. כך זה היה בגיא בן הינום בימי המקרא, גרס אחד הפובליציסטים, כאשר ילדים הוקרבו למולך.
אבל יש כאן תופעה תרבותית ולא פוליטית. התחושה העמוקה של אלה שאהבו פעם את אמריקה והתייחסו אליה כמו אל מולדת שנייה, זהו רצח שהדפוס שלו חוזר על עצמו, ומקורו דווקא בתרבות האמריקנית החדשה. זו המאוד ערכית לכאורה, אך המנותקת מרגשות אמיתיים, אמריקה שסרטיה הפכו למתירניים כל כך בתחום האלימות, אמריקה הידידותית כל כך לקרחונים הנמסים, אך מתקשה לייצר קשר משפחתי וקהילה המגנה על הפרט מפני דורסנות המדינה הענקית. אני לא ממש מגעגע לאמריקה שממנה חזרתי לפני חודש; אני מאוד מתגעגע לאמריקה שהייתה בשבילי בית שני לפני 35 שנה.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם