סיוט בעיירות השינה

כמו ניוטאון של אדם לנזה, עיירות אמריקאיות ציוריות רבות מצמיחות צעירים בודדים שהתחביב המועדף עליהם הוא מסעות ציד עם ההורים

צח יוקד, קונטיקט | 19/12/2012 8:30

תגיות: הטבח בקונטיקט

עיירה מנומנמת, שלווה, ציורית, פעם אחר פעם חזרו על עצמם הצירופים האחרונים, בניסיון לתאר את העיירה ניוטאון שבקונטיקט בה ארע הטבח בבית הספר היסודי "סנדי הוק". מאחורי אותם דימויים עמד הניסיון הפיוטי-משהו לעמוד על הניגוד הבלתי נתפס שבין אופייה הרדום והשקט של העיירה לבין הטבח הנורא שפקד אותה על ידי אחד מבניה.

שלט זיכרון סמוך לבית הספר בניוטאון צילום: אי פי איי

העיירה, יש להודות, אכן נעימה. כשמסתובבים בה קל להבין מדוע המרחבים האדירים, המדשאות המטופחות, הבתים הקולוניאליים והנוף ההררי יכולים להלך קסם על המבקר הישראלי. ניוטאון היא הניגוד המוחלט לאורח החיים העירוני המוכר לנו. עיירה שקטה, רדומה, שלווה. כל כך שלווה שאפשר להשתגע. כל כך שקטה שמתחשק לצעוק.

עוד מוקדם לדעת מה עמד מאחורי הטבח הנורא ביום שישי האחרון ומה גרם לאדם לנזה לקום בבוקר ולרצוח את אמו ועוד 26 תלמידים ואנשי סגל. אחת ההשערות שכלי התקשורת האמריקנים דנו בה אתמול בהרחבה היא התמכרותו של לנזה למשחקי וידאו בעלי אופי אלים. כשמסתובבים בעיירה קשה שלא לתהות איזו אפשרות אחרת הייתה לו בדיוק.

אך לא רק בניוטאון. אורח החיים הפרברי האמריקני שמתואר לא פעם בצירוף השחוק של "התגלמות החלום האמריקני" הוא מלא מעט בחינות - אורח חיים בודד ומנוכר. מיליוני נערים שמתבגרים בבתים רחבי ידיים המרוחקים זה מזה מאות מטרים, שחיים במציאות בה ביקור אצל חברים תלוי בחסדי ההורים שיסכימו להביא ולאסוף אותם. שלא יכולים ללכת לשחק בפארק, כי הוא ממוקם שלושה קילומטרים מהבית, שמגרש הכדורגל הקרוב ביותר הוא שעה וחצי הליכה, ושאם מתחשק להם לקנות חטיף - אז הם צריכים לנסוע לחנות המכולת הקרובה ביותר, שכמו במקרה של אשתי מניו ג'רזי, ממוקמת ארבעה קילומטרים מהבית.

עיירות שינה כמוהן פזורות בכל רחבי ארצות הברית. עיירות שעלטה מוחלטת יורדת עליהן עם בוא השקיעה, שילדים לא מעזים להסתובב בהן לבד, שתחבורה ציבורית לא עוברת בשטחן - למעט תחנה אחת או שתיים במקרה הטוב - ושמרוחקות עשרות קילומטרים מהעיר הגדולה. עיירות ירוקות שמצמיחות מתוכן לא פעם גידולי פרא אלימים שתחביבם המועדף הוא צריכת אלכוהול ומסעות ציד עם הוריהם.

ולאחר שאותם גידולים טובחים בחבריהם ללימודים או בבני משפחתם, מעידים שכניהם הקרובים שממוקמים רבע שעה הליכה כי לא חשו בשום סימן שיכל להעיד על נטייתו האלימה של הרוצח.

ננסי לנזה, אמו של אדם ומי שהחזיקה ברשותה אוסף כלי נשק שתואם יותר לארגון פשיעה מאשר לגננת לגיל הרך, היא מהבחינה הזאת לא יותר מתבנית נוף עיירתה. כמוה עשרות מיליוני יושבי פרברים שתשוקתם הנפסדת להחזקת כלי נשק ורובים חצי אוטומטיים היא תוצר של תרבות אלימה וחברה חולה, אך גם של תחושת בדידות מצד מי שחשים במידה רבה של צדק שגורלם נתון בידיהם. כאלה שיודעים שבכל רגע נתון, כפי שקורה בארצות הברית לעיתים תכופות, יכולים לשדוד אותם ביריות אקדח בלי שאיש ישמע, ושתחנת המשטרה הקרובה ביותר לביתם ממוקמת חצי שעה נסיעה.

לנזה תואר כנער סגור, ביישן. שקט כמו העיירה המנומנמת בה התגורר עם אמו בבית פרטי בן שלוש קומות מוקף במדשאה מטופחת. למרבה הצער, ולא בפעם הראשונה, התועררו תושבי עיירת השינה הציורית לבוקר של סיוט לאומי.