שקשוקה חריפה: גליה עוז יורה לכל כיוון בראיון פתוח
בסדרת הספרים על הכלבה שקשוקה לא תמצאו תקינות פוליטית, לא ערכים ולא מסרים חינוכיים. "צריך להפסיק לרכוב על הגב של הספרות עם מסרים", אומרת הבמאית הדוקומנטרית, שהפכה גם לסופרת ילדים מצליחה. "תנו לספרות הילדים להיות ספרות"
באחת האפיזודות בספרה החדש של גליה עוז בסדרת ספרי הילדים 'שקשוקה', חולם אופק שמישהו רודף אחריו. ובחלומות כמו בחלומות, הוא כמובן מנסה לברוח הכי מהר שאפשר, אבל זה לא מספיק כדי להימלט מהאיש שרודף אחריו. כל זה קורה בזמן שבבית יושבים שבעה על סבתא שלו, שעד לא מזמן חיכתה לבוא ההוּנים, והאמינה באמת ובתמים שהאנשים בטלוויזיה מדברים אליה ממש.
אופק לא מצליח לברוח מהרודף שלו, אבל עוז, יוצרתו, דווקא מצליחה להימלט ממה שהיא מכנה "המטרה הדידקטית האיומה" שמועמסת על ספרי ילדים העוסקים במוות - התביעה "להתמודד" איתו. "כשעלתה לי בראש תמונת המוות של סבתא של אופק", משחזרת עוז, "נורא נבהלתי ושמתי אותה בצד. שאלתי את עצמי למה לי להתחיל לעסוק במוות בסדרה מצחיקה, שלילדים שבה יש עניינים משלהם וסיפורים משלהם וחידה בלשית שהם צריכים לפתור. אבל המוות חזר מהדלת האחורית, ולא כ'דבר שילדים מתמודדים איתו'", היא חוזרת על הביטוי בשאט נפש בלתי מוסווה. "הם חיים, הם לא 'מתמודדים', הם משחקים בזמן שהמבוגרים בפנים יושבים שבעה, והמוות רודף את החלומות הרעים של אופק. ילדים חווים יפה מאוד את התחושה של הסופיות. המשחק הוא לא בריחה, אלא בדיוק ההפך: הוא מאפשר לחוות את הסיטואציה. לתוך משחקים של ילדים נכנסים הפחדים, הזוועה, האימה, הכעס".
בסוף הספר אופק אומר לחבר שלו: "לא סילקת את החלומות הרעים שלי". במקום אחר הוא נעצב אל לבו, ואין איזו סצנה של חיבוק משותף ומנחם של כל החבר'ה. לא חסת על הקוראים עם סוף הוליוודי.
"נכון, כי אין כאן נחמה. אופק לא 'ינצח' את זה. זה לא רק שאנחנו לא יכולים להיפטר מהמוות, או להתנחם על עצם קיומו, אלא גם אי אפשר להיפטר מהפחד מהקץ. יהודה אטלס, ידידי הטוב והקורא הראשון של הסדרה, אמר שהספר האחרון עוסק בזה שהעולם הוא מלחמה. גם מלחמת הילדים הזאת, שנושאת אמנם אופי של משחק והאלימות שלה לא ברוטלית, היא עדיין מלחמה. ואם שואלים אותי אם אני לא מעבירה בזה מסר שאלימות זה בסדר, התשובה החד־משמעית שלי היא שגם אלימות היא החיים. כשאני אומרת את זה בשיחות עם ילדים בבתי הספר, יש תמיד מורות שנבהלות. אני יודעת, זה מאוד חריף, אכזרי, אבל לא לכתוב על זה או להעמיד פנים שהכול מגיע לכדי פתרון - זה שקר גס מאוד, ולא מאוד חינוכי, אגב. הספר מבקש מהמבוגרים: חבר'ה, אל תעבדו עלינו. אנחנו אמנם בני שמונה, אבל אנחנו לא טיפשים, אי אפשר שהכול יהיה טוב בעולם".
אז הפי־אנד מהסרטים לא יהיה בסדרת 'שקשוקה', גם לא תקינות פוליטית או מסרים חינוכיים שמושתלים בעלילה לינארית של התחלה, אמצע וסוף. והנה, כבר למעלה מ־86 אלף עותקים מארבעת ספרי הסדרה נמכרו, הצלחה מקומית לא מובנת מאליה בשוק פרוץ וגדוש כותרים לעייפה. בחודש שעבר התבשרה עוז שספרי 'שקשוקה' יתורגמו לצרפתית ויהפכו אותה לסופרת הזרה הראשונה שתיכלל ב־J‘aime Lire, מגזין לילדים המייחד סדרת גיליונות לסופרי ילדים מצליחים.
סדרת שקשוקה רעננה את שוק ספרי ראשית הקריאה בכך שהתנתקה ממוסכמות מנוונות ומקובלות בכתיבה לילדים, והביאה מנות גדושות של מציאות. כך, אחרי כמה וכמה שנות יצירה דוקומנטרית, בימוי, כתיבת תסריטים והפקה, בחרה עוז להעביר את הפוקוס אל עולם הילדים - בלי מתווכים ובלי תבניות מונחתות מלמעלה.
כמו בקודמיו, גם בספרה הנוכחי היא לא חששה לשזור סיפורים בתוך סיפורים, להיפטר מסוגריים שחנקו משפטים אגביים, ולדחוס עלילות משנה במשפטים ארוכים שמרשים לעצמם לחרוג מהשורה האחת שהוקצתה להם בעבר. "כשהתחלתי לעבוד על שקשוקה", היא נזכרת, "אמרו לי שאני לא יכולה לכתוב במשפטים ארוכים, עם כל כך הרבה מאמרים מוסגרים, כל כך הרבה הפוגות. ילדים לא יבינו, הזהירו אותי. והנה, ילדים עומדים בזה".
הגיבורים של עוז, בטח כבר הבנתם, לא מעבירים זקנות את
"צריך להפסיק לרכוב על הגב של הספרות עם מסרים. מהדיכאון הדידקטי הזה יש מספיק בבית הספר. תנו לספרות להיות ספרות. כל גרם של מסר חינוכי שאתה מעמיס על ספר, קומתו שחה קצת. בחו"ל כבר שנים ארוכות מתקיימת מסורת של ספרות ילדים של ממש - 'ניקולא הקטן', 'הנסיך הקטן', 'בילבי גרב ברך'. אנגליה היא מולדת של נונסנס ושל ספרים חתרניים ולא תקינים פוליטית, כמו 'פו הדוב'. אני אומרת ופוסקת שחלק גדול מספרות הילדים שמסתובבת כאן לא ראוי למאכל אדם בדיוק בגלל הדבר הזה. יש כל כך הרבה ספרים כפופים מרוב מסרים שכביכול עוברים עידון, אבל רגע, סליחה, לילד לא מגיעה ספרות ראויה? אין לו נפש? לא מגיע לו להתחבר אליה? אם הספרים שלי מייצרים לקח, זה תמיד עם קריצה. אין כאן באמת מוסר השכל, ובכל פעם שמנסים להדביק לי מסרים אני מתנערת בעצבנות".
יולי, הגיבורה שמספרת את הסיפור, אומרת על אחד מחבריה "אביב מגמגם ואין לנו סבלנות אליו". ואביב מקבל בספר הרבה חשיפה. אולי בכל זאת התפלק לך כאן מסר? קבלת השונה?
"אביב הוא כולנו. כולנו פגומים ולכולנו אין קול. אביב עושה את מה שהוא יודע הכי פחות - לדבר. והדרך שלו לפצות אותנו היא בזה שהוא מכריח אותנו לשמוע את הסיפורים שלו עד הסוף, ואז אנחנו מכילים את הגמגום. יש הרבה העצמה בספר הזה. בסדרת שקשוקה - עם כל היותה ברוטלית באופן שהיא מכניסה את החיים בתוך הספרים - יש הרבה חום: בין הילדים לבין עצמם, בין יולי לבין בעלי החיים שלה, בין יולי לבין ההורים שלה והחברים. בעולם שאי אפשר למסגר אותו, למשטר אותו או להשתלט עליו, הנחמה זה החברים, הדמיון, ההומור".
עם בטן מלאה על מערכת החינוך הישראלית, "שמגהצת את המוחות ומטמטמת את התלמידים בלי לתת להם מזון לנשמה", היא דווקא מסתובבת לא מעט בבתי ספר בארץ, ומדברת עם הילדים על הכלבה שקשוקה - שלו ידעה שתהפוך למותג לא הייתה קוראת לה בשמה. בהפסקות היא עוצרת לתצפית על ילדים משחקים, מה שיכול אולי להסביר את הכניסה הספרותית הטבעית שלה לעולמם של בני השמונה. שני ילדיה, אגב, כבר משכשכים בגיל העשרה. "הכתיבה שלי היא לא כתיבה סוציולוגית. היא נשענת אמנם גם על התבוננות, אבל גם על זיכרונות. ככותב אתה צריך להישאר ילד, ואני באיזשהו אופן לא בנאדם מבוגר פר־אקסלנס. כשאני מסתכלת על ילדים אני רואה אותם. יש בי, כאינפנטילית ידועה, הרבה כבוד אליהם. הם לא שלנו. נתנו לנו לשמור עליהם, אבל אין לנו תפקיד מיוחד לחנך אותם. אני לא מאמינה בחינוך. החינוך הכי משמעותי מתקיים כשהילד שלך מסתכל עליך ורואה מי אתה, ואיזה אדם אתה. דוגמה אישית. הדבר היחידי שאתה יכול לתת לילד שלך זה אהבה וכבוד - ולא להסתכל עליו מלמעלה למטה. כשאני כותבת, אני עומדת על קצות האצבעות, אני לא מתכופפת למטה".
"ובלונדון [אומר אביב] יש חנות שמוכרים בה רק עוגיות שוקולד ושמלות כלה, בעיקר שמלות כלה שמכוסות בציורים של עכברושים, והחנות הזאת נפתחת רק פעמיים בשנה, ויש בחורות שמוכנות להתחתן רק בשמלה עם ציורים של עכברושים"
בביתה ברמת־השרון, מקום מגוריה ב־17 השנים האחרונות, בינות עצי ירק, צמחי תבלין ומדפים גדושי ספרים, מטפחת עוז בית קברות ממוחשב לסיפורי הילד אביב שלא עברו את הרף שהציבה לספריה. "אביב הוא מספר יותר טוב ממני והוא גם הרבה יותר מצחיק ממני", היא מחייכת. "לפעמים אני קוראת אותו ואני חושבת שלא יכול להיות שאני כתבתי את זה. יש בו משהו, בילד הזה, שהוא אחר. הוא כל הזמן חותר תחת השכל הישר, הסדר הקיים, תחת האמיתות המבוצרות של החברה, ותחת כל המושגים החינוכיים של טוב ורע. הוא לוקח את החלום הרומנטי של הילדות להתחתן בשמלת כלה, ומגיש להן אותו עם עכברושים. והבחורות עדיין עומדות בתור. וזה בלונדון המתורבתת".
לאיזו דמות בספר את מרגישה הכי קרובה?
"לאביב. כי יולי, הגיבורה הראשית, היא יותר מוצלחת, חזקה ואנרגטית, אחת שיודעת להחזיר. היא ילדה שמסתדרת בעולם יותר טוב ממני. יש בספר העצמה ילדית. אין כאן ילדים שבאים להורים לעזרה, אלא להפך. האמא טרודה בענייניה והילדים יודעים שאת הדברים הגדולים הם לא יכולים לקבל מהמבוגרים. חשוב לי להיות ישרה ושלא נעשה מאתנו המבוגרים גדולים מדי, או שנחטא בנרקיסיזם הורי. אני רואה עכשיו איך כל דוגמנית שנהייתה אמא והפכה לסופרת ילדים, מלהגת על ילד שיש לו בעיה ואיך ההורים באים ותורמים לו מניסיון חייהם. ואני טוענת שלא: מבוגרים הם רוב הזמן מכשול מבחינת הילדים, ומניסיונך האישי אתה לא יכול לתת כלום. מי שאתה זה הדבר היחיד שמשפיע על הילדים, ובמובן הזה יכול להיות שאני פטאליסטית אבל רק האהבה היא תיקון העולם".
ועד כמה התפיסה הזו קשורה לדרך שבה את גדלת, ילידת קיבוץ חולדה בימי בית הילדים?
"ברור שזה קשור. גדלתי רע מאוד, בקיבוץ עם לינה משותפת וכל מה שמשתמע מזה. היה שם קשה מאוד, דיקנסי ממש, אבל אני לא שוכחת את הצד השני - אלו היו ימי טרום עידן הטלוויזיה, עם הרבה שעות לשחק. העבודה של המנוסה מהחיים לתוך עולמות דמיוניים לא נפגעה. היה אפשר לשחק המון שעות בלגו ולהמציא את העולם מחדש, והיה אפשר להיות בחוץ, אחד עם השני. היום ילדים נמצאים יותר לבד מול מסך. אבל כן, את ההורים ראיתי מארבע עד שבע".
גליה נולדה ב־1964 לנילי ולעמוס עוז. לדיבורים על אביה היא מעדיפה שלא להיכנס ("הילדים שקוראים את שקשוקה לא מכירים את הקשר, אז אני לא מוצאת רלוונטיות מיוחדת בעניין"). כמו שאר ילדי הקיבוצים של אותן שנים, גם היא נשלחה היישר לזרועותיהן של מטפלות בית הילדים.
יש לך זיכרון שצרוב חזק מבית הילדים?
"אני זוכרת את הטקס של הבגדים אחרי המקלחת. המטפלות היו נותנות לנו בגדים נקיים שלא היו הבגדים שלנו, אלא כאלו שהגיעו במרוכז מהמכבסה של הקיבוץ, עם מספרים שתפורים עליהם. אם המכנסיים שקיבלת היו גדולים, היו מחליפים לך אותם במכנסיים אחרים מהמכבסה. העובדה שלא היה לך בגד שיכולת להגיד שהוא שלך היא מחיקה עצומה של העצמיות. נעליים, אגב, דווקא כן היו קונים לנו בכל חורף וקיץ.
"אני מנסה לראות היום את התקופה הזאת באופן מורכב יותר. מצד אחד הייתה שם יתמות דיקנסית בלי כחל ושרק, אבל היו שם גם דברים שבנו את הנפש. החגים הקיבוציים, החתונות היו מאוד יפות, הריקודים שרקדו תמיד".
יש זעם רטרואקטיבי?
"היה הרבה זעם, היום אני הרבה יותר מפויסת. יצרתי מהאווירה הזו סיפורים באיזשהו אופן. האווירה של הלילה, הלבד, הייתה איומה, אבל היום אני מבינה שזה יצר אצלנו עולם שלם של משחקים, של דמיונות. אבל בסופו של דבר היה רע, היינו אבודים, היינו עזובים, ואם מישהו הרביץ למישהו לא היה מי שיושיע. אתה כמעט לא רואה את האחים שלך, אתה בעצם הרבה יותר שייך לקבוצה. ילדי קבוצת הגיל שלך הם האחים שלך הרבה יותר מהאחים הביולוגיים. אלה העיוותים של השיטה. אני גם בטוחה שזה משפיע על האמהות שלי: אני אמא מפצה, מתקנת, ואני חושבת שאני מאוד מודעת מה זה אומר להיות ילד, בלי ספק".
את הפרק הצבאי שלה עשתה עוז במודיעין. כשהשתחררה נפרדה לשלום מהקיבוץ ונחתה בעיר הגדולה תל־אביב. היא למדה שם קולנוע וטלוויזיה, הפיקה, ביימה וכתבה עבור הערוץ הראשון. כיום היא נשואה לעמית רייטר, איש היי־טק, אמא לאלון (17) וליעל (15.5), ומחזיקה - איך לא - חתול וכלב: "תמיד אמרתי שאנחנו מגדלים כלב כדי ללמד את הילדים שהעולם יפה, וחתול כדי שילמדו שיש רע בעולם".
בשנים האחרונות היא משכשכת במימיה של הפוליטיקה הישראלית הנפיצה, חמושה בכובע הבימאית הדוקומנטרית. בסרטה התיעודי הראשון 'למרוד במלכות' (2007) נכנסה לעובי קורת שולי הימין הקיצוני - מ־48', דרך ראשי המחתרת היהודית של שנות ה־80 ועד צעירי הגבעות של היום. מולם הציבה את בועז הנמן, אחד מאנשי המחתרת שישב בכלא ו'חזר בתשובה': היום הוא תוקף את הדרך שעד לא מכבר הייתה נר בוער לרגליו. הסרט הוליד תגובות מעורבות מכל גוני הקשת הפוליטית, הישג מרשים כשמדובר בסרט ששודר בערוץ הראשון. ב'קולף הסברס' (2009) העבירה את הזרקור לסיפור מינורי: אשר פלדמן, אמן ארצישראלי נשכח, צייר במהלך חייו מאות יצירות יפהפיות וטרח להחביאן. בתו ניצבת מול הדילמה האם לאוורר את התמונות ולהציגן בפני הקהל הרחב, או להשאירן קבורות כרצון האב. ב'יהודים עכשיו' (2010) בחנה עוז באמצעות כמה ייצוגים בציבוריות הישראלית את שאלת האינטראקציה בין יהדות וישראליות, כשהפוליטיקה נוכחת גם היא שם.
אפשר להתנער מאג'נדה כשעובדים על סרט דוקומטרי?
"לא צריך. מי רוצה לראות סרט של אדם נטול השקפת עולם? אחרי שכבר התחלת לעבוד על הסרט, השאלה היא אם אתה בנאדם ישר, וכאן הגבול דק. זה כמו פורנו מול ארוס. אני מאמינה שהצופה יבחין אם הופעלה עליו מניפולציה והסרט מגויס, או שיש פה יושרה מצד היוצר. יושר זו אולי מילה גדולה, ואף על פי כן אני לא מוותרת עליה. אם סימנת את המטרה מתחת לפנס ואתה יודע מראש מיהם הטובים ומיהם הרעים, עדיף שתשב בבית. אני מאמינה שבזמן העבודה על סרט, עדיף שהאג'נדה תישן. למה? כי צריך לעשות מקום לחיים, להשתדל לא להיות צודק כל כך".
שמתי לב שאת לא ממקמת את עצמך בפריים. לא עשית כמעשה חיים יבין ב'ארץ המתנחלים', שהכניס פנימה את עצמו, עם האג'נדה שלו.
"ההבדל הגדול ביני לבין חיים יבין הוא שאני לא הסוס שעליו דוהרת העלילה, וחיים יבין הוא בהחלט הסוס, לטוב ולרע. הוא מביא את עצמו. הוא יבוא למתנחלים ויגיד להם - זה לא מוסרי מה שאתם עושים פה. אותי זה לא מעניין. אם אני עומדת מול אנשים ומטיחה בהם את הטענות הללו - הסיפור נגמר.
"הגיבור ב'למרוד במלכות' הוא טרוריסט יהודי לשעבר, שאומר 'חטאתי'. הוא עומד לבדו מול הימין האקטיביסטי ומתעמת איתו. למה אני אומרת שיש פה אינטגריטי בסרט? כי הצופה ייקח מה שהוא רוצה. הוא שיחליט אם הוא תופס את הצד של בועז הנמן או את הצד של אלה שעומדים מולו. הסרטים שלי הם פוליטיים, אבל הם לא מטיפים. קח כצופה את מה שאתה רוצה".
בימים אלה שוקדת עוז על סרט תיעודי נפיץ לא פחות, שיעמת צדק מול צדק של שתי קבוצות הנמצאות בשולי החברה: אנשי שכונות דרום תל־אביב מול הפליטים שחיים שם גם הם. "זה נורא", היא מתארת את המאבק, "כי זה קרב אקדוחנים של המערב הפרוע. ישנם ישראלים שמתגוררים בשכונות ומפחדים לצאת אחרי ארבע אחר הצהריים, ואומרים 'אין לנו חיים' - ומולם הפליטים, אנשים שהמדינה לא מחזירה כי האו"ם פסק שאי אפשר, ובאופן שקרי מוצגים כקבוצת עבריינים וכמהגרי עבודה. יש פה פקעת של שקרים והסתה. אלו אנשים מסכנים חסרי כול שלא נותנים להם לעבוד, מסיתים נגדם ומאיימים לכלוא אותם באופן מפלצתי. מה זה סדום? - זוהי סדום".
באופן כללי נראה שעוז רחוקה מלהיות שבעת רצון מהמציאות הישראלית. תוך שהיא קוטפת לימונית מהאי הירוק שיצרה לעצמה בלב האורבניות, היא מצליפה ללא הרף במדינה, בקברניטיה, במערכת החינוך. "משרד החינוך חושב שתלמיד נועד להיות כלי קיבול לידע. מה שאתה מקבל היום כשאתה שולח ילד לבית הספר אלו מסרים, ערכים והטפות, פלוס שטיפת מוח לאומנית־אתנוצנטרית. כל השעות וכל המשאבים רתומים או לידע או למשהו שבאופן מעוות קוראים לו ערכים, אבל הוא גריסה של האינדיבידואל, מגהץ ענק שעובר עליך ומשתיק אותך. אז בגיל שמונה יש לילדים עדיין ברק בעיניים, אבל בגיל החטיבה הרבה מהם נעשים ציניים. אם יש היום קללה זה חינוך הומניסטי, חינוך שמקנה פתיחות לשירה, שפה, היסטוריה אבל במבט ביקורתי. החינוך פה הוא הדבר הכי לא פלורליסטי שיש".
אבל ילדים כמהים לאיזו הכוונה, התוויית דרך. נראה לך נכון להפיל את כל הפלורליזם והתסבוכים שלנו עליהם? הם בנויים לפתיחות עד אין קץ הזו?
"אני כופרת ברעיון שיש דבר כזה פתיחות עד אין קץ. מה שיש לנו עד אין קץ זה קפיטליזם. זבל קפיטליסטי ממוסחר בכמויות, שניתך עלינו ממחשבים ומנגנוני ענק שמוכרים לנו, ומהזוועתונים בעלי ערך תזונתי תרבותי זניח. משרד החינוך מחנך לא לחשוב, לא לפתח אישיות, אלא להיות מכונה של ציונים מצד אחד ומנגנון שמדקלם ערכים לאומניים מהצד השני. בגלל זה גדלים כאן ילדים שלא יודעים את השפה, לא יודעים לדבר, לא יודעים מה זה ספר, הצגה, מחזה, דרמה, אמנות פלסטית, כל מה שמרחיב דעתו של אדם".
ביום א' (6.1.13) יוקרן סרטה של גליה עוז "שקופים" בערוץ הראשון
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם