לא מהפך - מפץ
הבוחר שמתגורר בין גדרה לחדרה נהר לקלפיות ושידר מסר אזרחי. במציאות החדשה שמסתמנת החרדים עשויים לאבד את מעמדם כלשון מאזניים. זהו המפץ של לפיד
המפה הפוליטית עוברת שינוי דרסטי. חלוקה מחדש. חלוקה שבה הסיעות החרדיות עשויות לאבד את תפקידן המסורתי של לשון מאזניים. השמאל הלך לבחירות 2013 בהרבה ראשים ובשני כיוונים. השמאל החברתי בראשות שלי יחימוביץ' והשמאל המדיני בראשות ציפי לבני. שתיהן, יחימוביץ' ולבני ראו את עצמן מועמדות לראשות ממשלה. שתיהן הפסידו.
בעבודה מאשימים את יחימוביץ'. לבני לא סיפקה את הסחורה גם קודם לכן. אבל לא מדובר בתבוסתן האישית של השתיים - לכל הפחות לא רק בתבוסתן האישית. מדובר בתבוסה של אג'נדות.
במישור המדיני, השמאל שווה 12 מנדטים. התנועה ומרצ. לכאורה נוצר שוויון - גם הבית היהודי יקבל 12 מנדטים בתום ספירת קולות החיילים. אבל גם לליכוד ביתנו אמירה בסוגיות המדיניות. היא ממוקדת פחות מזו של הבית היהודי אבל בולטת יותר מהאמירה של העבודה. אז גם אם נתעלם 11 המנדטים של ש"ס שמצביעיה נוטים ימינה בבירור, שמאל מדיני הפסיד לימין מדיני בהפרש עצום.
שמאל כלכלי הפסיד לימין כלכלי. ליתר דיוק, השכבות החלשות הפסידו למעמד הביניים. יחימוביץ' לא טעתה כשקבעה כי האג'נדה של הבחירות היא לא מדינית אלא חברתית-כלכלית. היא פשוט לא ידעה לזהות את המנצח. המפלגות שהניפו את הדגל של השכבות החלשות, העבודה וש"ס, נחלו אכזבה.
יחימוביץ' ודרעי נלחמו על הגבעות של המלחמה הקודמת. פעם ניתן היה לגייס המונים סביב המאבק למען השכבות החלשות, סביב מדיניות הרווחה. היום מעמד הביניים דחף את השכבות החלשות הצידה. שתי המפלגות שהרוויחו בגדול בבחירות 2013, יש עתיד והבית היהודי, הן מפלגות של מעמד הביניים.
הבוחר שמתגורר בין גדרה לחדרה הגיע סוף סוף לקלפיות והתברר שמדובר בבוחר חדש. בוחר אחר. הוא לא רוצה דיור ציבורי, הוא רוצה דיור בר השגה ועם זאת דיור איכותי. הוא לא רוצה תחבורה ציבורית זולה, הוא רוצה להוזיל את מחירי הדלק. הוא לא מתנגד למדינה פלסטינית אבל היא בקושי מעניינת אותו. בצדק - היא בכל מקרה לא תקום.
ובעיקר - הוא רוצה סדר יום אזרחי. לא מלחמה חזיתית בחרדים שהובילה בזמנו שינוי של לפיד האב, אבל שינוי חלוקת המשאבים במדינה בנוסח יתנו-יקבלו. הוא לא רוצה גיוס של כו-לם וטנקים ברחובות בני ברק, אבל הוא מעוניין בשינוי שיעורי הגיוס בהדרגה, בשילובם של החרדים בשוק העבודה ושוב, בחלוקה צודקת יותר של העוגה הממשלתית. הכוונה לחלוקה צודקת יותר מבחינתו של מעמד הביניים שכולל גם חובשי כיפות.
הסכסוך הישראלי-ערבי הוא סכסוך בלתי פתיר לכל הפחות בטווח של חמישים השנים הקרובות. החברה הישראלית שידרה אתמול לפוליטיקאים מסר ברור: היא לא מוכנה להמשיך ולהתנהל בשיח משיחיסטי של פתרון כאן ועכשיו. במישור המדיני, היא רוצה את ניהול הסכסוך שיספק לה מקסימום ביטחון. במישור האזרחי, היא לא מוכנה יותר לגלגל את הסוגיות הבוערות מבחינתה ליום שאחרי פרוץ השלום.
המפה הפוליטית היא לא כמו תמול שלשום. תוך עשור ואולי מוקדם יותר החלוקה המסורתית עשויה להשתנות ללא היכר. הקו לא יעבור יותר בין שמאל מדיני לימין מדיני. הוא יעבור בין שמאל כלכלי לימין כלכלי כמו באירופה, ואולי בשלב מסוים השאלה הקובעת תהיה שאלת דת ומדינה.
מוקדם להגיד מה יילד יום. הציבור הישראלי בוחר למחוק את הקווים המסורתיים ולהתעלם מהחלוקה המוכרת לשני הגושים. קשה לדעת מתי יתייצבו הגושים החדשים אבל בהחלט ייתכן שבתום רעידת האדמה שפוקדת את המערכת הפוליטית הישראלית נהיה עדים למציאות חדשה. מציאות שבה הסיעות החרדיות כבר לא ישמשו לשון מאזניים ואילו מפלגה כמו הבית היהודי למשל, שהיא מפלגת ימין מדיני, תשוטט בין שני הגושים.
זה לא מהפך. זה מפץ. מפץ על שמו של יאיר לפיד.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם