סימני שאלה ואזהרה

החדשות הטובות בפרשת עמנואל רוזן הן שהוא לא זכה לחסינות בתקשורת. אך אסור לוותר על ההליך הראוי אשר בלעדיו זה יהפוך לבית דין שדה

בן דרור ימיני | 30/4/2013 8:45

תגיות: עמנואל רוזן

השמועות על עמנואל רוזן מסתובבות כבר שנים. ומשקיף מהצד אינו יודע היכן האמת. גם אליי הגיעו השמועות הללו. ולא רק שמועות. ידידה אחת שעבדה במחיצתו סיפרה לי על חוויית החיזור מצדו של רוזן. היא דיברה על מחזר נלהב ונמרץ. היא לא סיפרה על מחזר תוקפני. היא לא דיברה על קו אדום כלשהו.

הדברים הללו נכתבים לא משום שיש לי משהו בעד או נגד רוזן. כלום. הוא אף פעם לא היה חבר שלי. בקושי שלום. אבל יש לי חשש מהעדריות של הימים האחרונים. כך שצריך להעלות כמה סימני שאלה.

ראשית, בשנת 2007 עיתונאי נעצר. אלה לא היו שמועות. הוא היה מאחורי סורג ובריח. עורך בכיר מאוד אמר אז בישיבת מערכת, אני מתקשה לשכוח, שזה רציני. הוא מכיר את האיש. עברה יממה אחת, והעצור, אדם שוב, איש רדיו וטלוויזיה, שוחרר. עברו עוד שבועות בודדים, והתיק נסגר. סגירה הרמטית. לא מחוסר ראיות אלא מחוסר אשמה. הסיפור נגמר בכלום. פשוט כלום.

שנית, איך זה יכול להיות, לעזאזל, שיש כמה עיתונאים שמסתובבים עכשיו ומספרים ש"כולם ידעו"? סליחה? הרי כבר היינו בסרט הזה. הרי כבר הייתה פרשת קצב. הרי כבר סיפרו לנו ש"כולם ידעו". אז למה הם שתקו? אפשר להבין שהמחוזרות ו/או מותקפות רצו לשכוח. ואולי הן הרגישו מאוימות. השתיקה שלהן מובנת. אבל למה העמיתים לא הרגישו צורך לפתוח את הפה אם הם באמת ידעו?

שלישית, עיתון "הארץ" הציף את הפרשה. הוא ראוי לברכה. אלא שיש בעיה. איך זה, ריבונו של העולם, שאותו עיתון מעסיק אדם, יצחק לאור, ששמועות קשות יותר פורסמו בקשר אליו? עמנואל רוזן יצא לחופשה. וטוב שכך. איך זה שלאור המשיך כאילו כלום? איך זה שעיתון "הארץ" הצליח לגונן על כותב מרכזי שלו, אבל הוא כל כך חכם על עיתונאי אחר?

האם זה "שלטון החוק" שאנחנו רוצים?

רביעית, כמו בכל התלהבות קולקטיבית, שכחנו שבמדינת חוק יש שני עקרונות יסוד. האחד הוא חזקת החפות, והשני הוא הליך ראוי. אלה לא העקרונות היחידים. אבל הם חשובים. מאוד חשובים. כמעט החשובים ביותר. והמשמעות של העקרונות הללו היא שלא רק שאף אחד לא יכול להעניש לפי שמועות, אלא שגם בירור השמועות חייב להיות בהליך מתוקן ומסודר.

חמישית, המשפט יוצר מצבים קשים. יש עדויות אבל הן אינן מגיעות כדי הגשת כתב אישום. או ראיות שאין להן ערך משפטי, אבל יש להן ערך ציבורי. כדאי לחשוב, למשל, על עצירים מנהליים. לנוגעים בדבר ידוע שהם עבריינים ומסיתים ומדיחים. אבל לא ניתן להגיש ראיות כדי לא לחשוף מקורות או שהראיות הושגו בדרכים אסורות, ועוד ועוד. כל ברדעת יודע שמעצרים מנהליים הם, במקרה הטוב, סוג של רע הכרחי. משהו שצריך לצמצם אותו. משהו שהלוואי שאפשר היה בלעדיו. צריך להיזהר. משום שרוזן הוא עכשיו סוג של עציר מנהלי, גם ללא מעצר. האם זה "שלטון החוק" שאנחנו רוצים?

שישית, למען הסר ספקות, תא העיתונאיות, שגרם לפרסום הפרשה, עשה את הדבר הנכון. משום שיש מצבי ביניים, שבהם גם ללא ראיה משפטית חותכת, גם ללא תלונה, יש צורך בפרסום. משום שללא הפרסום, לא היה מתחיל שום תהליך של בירור. לבכיר בתקשורת לא הייתה שום חסינות בתקשורת. זו בהחלט בשורה טובה. אבל זה לא אומר שצריך לוותר על סימני השאלה, וגם לא על שני העקרונות שבלעדיהם זה יהפוך לבית דין שדה: גם חזקת החפות וגם הליך ראוי. אלה רק הרהורים. אלה רק סימני שאלה. ואולי, קצת, גם סימני אזהרה.

היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של מעריב