הקו הכחול הנעלם
הצבת קווים אדומים או תקיפה באיראן אינן משקפות מנהיגות. מתי תקום מפלגה שתחתור להסדר מדיני ותשבור את קיר הברזל הסוגר עלינו?
איך גוף פרטי יודע שאיראן הגיעה לקו האדום? פשוט מאוד, אמרו לו. גם תדרכו אותו להכריז זאת. למה? קל לנחש וגם עוד יתברר בעתיד הקרוב. אז עכשיו גם המכון למחקרי ביטחון משרת את האסטרטגיה הפוליטית של ראש הממשלה? רבין לא היה עושה זאת גם במחיר כיסאו. הוא היה שואל את אנשי המכון בקול רועם: "מאיפה אתם יודעים?"
והרי אם המכון למחקרי ביטחון ירה את ההודעה הזאת מידע אישי - אז מאיפה? יש לו מערכת איסוף מודיעינית? הוא תודרך. אין אפשרות אחרת. כמו עיתונים זולים. רעש צהוב ועוד רעש אדום ועוד רעש ובלבד שיהיה רעש. והאזרח הקטן שוקע בים הייסורים, הפחדים, הפאניקה, נע בין קיצוצי לפיד לקו האדום של איראן ומחפש רק את הדרכון הזר.
אומרים פוליטיקה חדשה, אכן אכן. קיצוצים הם לא תוכנית וקווים אדומים זאת לא אסטרטגיה. זו רכלנות אדומה שמחליפה את הצהובה. כותרות תקשורתיות משיגים כאן דרך קיצוץ או רצח או משהו על קו אדום. זהו. אין מילה אחת על קו כחול, על הסדר מדיני, על תוכנית להסדר, על רעיון להסדר. כלום.
החתירה הבלתי נלאית לשלטון היא כר הפעולה של הסיאוב וההתפרקות המוחלטת מערכים. אם מכון מחקר לביטחון (נשמע מפוצץ) מצהיר שאיראן הגיעה לקו האדום של ביבי (לדעתי גם ביבי לא יודע מה הוא הקו האדום שלו), אז מה יכולה מזליקו מבת ים להגיד על זה? לא נכון? כן נכון? והרי יש לה ולמכון הזה בדיוק אותם כלים לדעת אם זה נכון או לא. ההבדל הוא שקוראים לה מזליקו, והם המומחים לביטחון...
והנה כבר אפשר להבחין בגלגולי העיניים של אותם צדיקים שעורמתם עטופה במילות הקודש, כהגדרתו של פרידריך ניטשה, עורמת הצדיקים. מזל שמאיר דגן ואהוד אולמרט עוד מתבטאים בניו יורק ומציגים את הדברים הללו כיונים מופרחות.
ישראל מחויבת בצבא חזק, מתקדם וערני. אבל ישראל גם חייבת לאתר שבילים מדיניים כדי להקל על המערכת הצבאית. זוהי מחשבה הפוכה מהתפיסה המקובלת שיצק קרל פון קלאוזוביץ שהגדיר: המלחמה אמורה לשרת את היעדים המדיניים. מאחר שרכבת היציבות האזורית עזבה כבר מזמן את הרציף, ויעדים מדיניים גדולים לא נותרו בעין, מה שנותר כנראה הוא להילחם על חרבנו. כלומר, להילחם באופן סיזיפי, חסר יעדים, חסר תוצאה ברורה. להילחם כדי שלא יכו בנו שוב ושוב ושוב עד מי יודע מתי.
המלחמה על פי קלאוזוביץ וגם על פי בן-גוריון נועדה להשכין הסדר יציב וקבוע. דווקא עכשיו ישראל נדרשת לתהליכים מדיניים כמכשיר ריכוך של עוצמת האיבה כלפי ישראל, של ערעור תהליך הדה-לגיטימציה של ישראל, של שיפור תדמיתה בשווקים הכלכליים העולמיים, ובעיקר ביצירת יעד או חזון שאליו נשאף כולנו ועליו נילחם, אנחנו והצעירים שבנו.
הם חייבים לדעת על מה הם נלחמים. אחרת ימשיך וידעך קצב הגיוס כפי שניתן כבר לראות. אנחנו צריכים מאוד גם את החכמים שבין אותם צעירים. לא מדובר רק בלוחמים נחושים, אלא גם בחוקרים ובמדעני ביטחון נחושים לא פחות. לדבר הזה יש שם: מנהיגות. היא לא קיימת היום לצערנו.
קווים אדומים וקריאה לתקיפה אינם חזון או מנהיגות. אלו סתם יחסי ציבור של משת"פניק. אולי כבר תקום תנועה פוליטית או מפלגה שתציב את הקו הכחול במקום האדום? הקו הכחול הוא נקודה בזמן שעד אליה ישראל מחויבת לפרוץ את קיר הברזל שסוגר עליה אסטרטגית. נקודת זמן שאולי עוד לא עברנו.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם