תנו לה הזדמנות
יחימוביץ' תלמד משגיאותיה ותשמש כמנהיגת אופוזיציה אמיתית. יש לקוות שמפלגת העבודה לא תטרוף אותה כמו שטרפה את ראשיה הקודמים
זו אולי דמוקרטיה, אבל זו הדמוקרטיה במרעה, והיא גם סימפטום למחלה הכרונית של מפלגת העבודה: מפלגה אוכלת ראשיה. בזה אחר זה מתחלפים שם יושבי הראש, כשהעיקרון ברור: נכשלת פעם אחת, הביתה. אפילו בקבוצות הכדורגל שבתחתית הליגה מקבלים המאמנים צ'אנסים יותר נדיבים.
הגיע הזמן לומר לצמרת המסוכסכת של המפלגה הזו: די. מפלגה שאין לה הנהגה יציבה אינה יכולה להציג עצמה כאלטרנטיבה שלטונית, אינה יכולה לגבש דרך, אינה יכולה ללכת לשום מקום. היסטוריונים יאמרו אולי שאת הקוד הגנטי של מאבקי ראשים יצרו במפלגת העבודה פרס ורבין, שכל אחד מהם חיכה לכישלונו של האחר; ואולי אלה היו בן גוריון מול שרת ואשכול. אז מה.
המאבקים האלה התרחשו בתוך מפלגת שלטון בלתי מעורערת, או לפחות החלופה היחידה לימין. המותרות האלה כבר אינן נחלתה של המפלגה הזו, שאי אפשר לתאר את המערכת הפוליטית בלעדיה.
אין ספק ששלי יחימוביץ' טעתה כשבחרה במהלך שנוגד את השכל הישר, ונראה כמו עוד עצה של יועץ אמריקאי עם אוריינטציה שיווקית. ההתנערות שלה מהמותג "שמאל" לא העבירה אליה אף מצביע מהמרכז, ובוודאי לא מהימין. יחימוביץ' הייתה צריכה להודיע על תמיכה ברורה בהסדר מדיני, אבל להבהיר שהמפלגה מתמקדת בתחום החברתי.
היא לא היתה מפסידה אף קול אחד, ומרוויחה הסכמה כללית. קשה להעריך היום עד כמה זה היה משפר את מצבה של המפלגה. העם רצה מרכז, העם קיבל מרכז, ואחר כך אולי אף יאכל את המרכז כפי שאכל את כל מפלגות המרכז שקדמו ללפיד. מפלגת העבודה איננה מרכז כמו יש עתיד או קדימה, ואינה יכולה להיות מרכז כזה. "מרכז-שמאל"? שיהיה.
שלי אינה "המנהיג האידאלי". היא גם אינה מנהיג "מעורר האהבה", ובוודאי אינה "האישה הסקסית ביותר בישראל", או אשת היי-טק שהייתה בסיירת. אבל אחרי הבלבול והערפל המחשבתי של תקופת ברק היא החזירה למפלגת העבודה את זהותה החברתית גם כח"כית וגם כיושבת ראש, ובשלב מאוחר, מאוחר מדי, הזכירה באופן ברור גם מה זהותה המדינית.
שלי תלמד משגיאותיה, מהר יותר מנתניהו של הקדנציה הראשונה שלמד משגיאותיו. אם מפלגת העבודה תקצץ היום את כנפיה של יחימוביץ,' תחתור תחתיה בכל רגע נתון, ובעוד שנה ומשהו תחליף אותה כמו את קודמיה בטקס הקבוע של עריפת המלך הזמני, נגלה ששום דבר לא השתנה.
מנגנון ההרס העצמי של המפלגה הזו חזק ממנה, ותנועת העבודה ההיסטורית תתפוגג סופית במאבקים בלתי פוסקים של יורשים מטעם עצמם. הכנסת הזו זקוקה למנהיגת אופוזיציה, למפלגת אופוזיציה מובילה, וליציבות באלטרנטיבה האמיתית לשלטון הליכוד, שאיננה ולא תהיה במרכז הישראלי מטושטש הפרצוף.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם