ברוך שעשני
ביום שני הקרוב אני עולה לכותל. למה? דווקא
כשהייתי בתיכון שמעתי על קהילה שמקיימת קריאה נפרדת לנשים בשמחת תורה, עם עלייה לתורה, ריקודים ושמחה. קיבלתי את ברכתו של אבא שלי והלכתי. אני לא יכולה לתאר את האושר של העלייה ההיא לתורה. בפעם הראשונה (והאחרונה) בחיי הדתיים נטלתי חלק פעיל בדבר עצמו, במקום לעמוד על כיסא מעבר למחיצה ולצלוף בגברים בסוכריות טופי. למחרת החג סיפרתי לחברותיי לכיתה בהתלהבות שעליתי לתורה. באותו היום נקראתי לחדר המנהל וסולקתי מהאולפנה, "כי אין אצלנו מקום להתנהגות 'דווקאית' כזאת".
אסור לכוהן בעל מום לעבוד במקדש. לבעלי מומים בכלל אסור להיכנס להיכל כולו. הציוויים האלה הם שניים מתרי”ג מצוות דאורייתא. ספר החינוך מונה מאה וארבעים מומים שונים הפוסלים אדם מלהיות חלק מהציבור. הנה חלקם: "שמונה יש בראש, ושניים בצוואר, ארבעה באוזניים וחמישה בגבינים, ארבעה בריסי העיניים, אחד עשר בעיניים. שישה בחוטם, שלושה בשפתיים, שלושה בבטן, שלושה בגבו של אדם, שישה בידיים, ארבעה באיברי הזרע, חמישה עשר בשוקיים וברגליים, ארבעה בכל הגוף, שמונה בעור הבשר. ועוד ארבעה מומין גדולים מיוחדים באדם ואינם בגלוי, ואלו הן: חרש, שוטה ונכפה (אפילפסיה), ומי שרוח רעה מבעתתו".
ואישה.
זה המום המאה וארבעים ואחד.
הייתי בת שמונה בפעם הראשונה ששמעתי על קבוצת נשים "רפורמיות" שהגיעו לכותל בראש חודש, כדי להתפלל ולעלות לתורה. אני זוכרת את היום הזה היטב. גרנו במרחק כמה מאות מטרים מהכותל, והשמועה ש"יש מכות עם נשים משוגעות" שלחה את כל הילדים לשם בריצה לראות מה קורה. אני זוכרת שבשיחות סיכום האירוע שערכה חבורת הילדים, בלטה השאלה "אבל למה הן עושות דווקא?"
חלפו עשרים וארבע שנים, ובזמן הזה אני והכותל התרחקנו מאוד מבחינה גיאוגרפית ומכל בחינה אחרת. אבל נשות הכותל ממשיכות להגיע מדי חודש בחודשו, עטופות בטליתות וברוח לחימה, תובעות את מקומן.
לפני כמה שבועות עצרו את ענת הופמן, מוותיקות נשות הכותל, באמתלת ביצוע טקס דתי במקום קדוש שלא כמנהג המקום (כן, יש חוק נגד זה במדינת ישראל). הדחף הראשון שלי היה לבדוק מתי חל ראש החודש הבא, ולהתחיל לתכנן עלייה לירושלים כדי להצטרף לתפילה.
אבל אז שאלתי את עצמי, למה בעצם? אני כבר לא הנערה בתיכון, שנואשת להיות חלק מקבוצה שלא רוצה אותה. ומה לי ולכותל הזה, השריד האחרון של בית המקדש, שייסד את עזרת הנשים והגדיר בבוטות רבה כל כך מי ראוי ומי לא ראוי לבוא בשעריו?
פתאום בא לי לשאול את הנשים מעוררות ההשראה האלה, דווקא, למה. למה להתעטף בסמלי הדת הדכאנית שלנו, שלא לומר שלהם. למה לרקוד עם ספר התורה שאינו אלא דבר האל שנכתב בדיו שחורה על עור של פרה, בקדושה ובטהרה, בידי גברים ולמענם. האם זה לא קצת אבסורדי להתעקש להשתתף בטקס שמהותו נידוי האחר?
הלל הזקן לא היה איש עשיר. מכל מטבע שהרוויח, הקצה מחצית לכלכלת ביתו ואת החצי האחר מסר לשומר בית המדרש. יום אחד נתקע בלי כסף, והשומר מנע את כניסתו. אז טיפס הלל על הגג והאזין לדברי החכמים דרך הארובה. כל כך שקוע היה בדבריהם, שלא הבחין שהתחיל לרדת שלג.
עד כאן משל מצוין לאדם שמבקש להיות חלק מקבוצה שהגדירה תנאי סף שהוא אינו עומד בהם. אבל בהמשך אותו היום הבחינו שמעיה ואבטליון החכמים שחשוך קצת בבית המדרש, ועלו לראות מה חוסם את ארובת האור. כשגילו שלא היה זה אלא חברם הלל, הכניסו אותו פנימה, חיממו את גופו והשיבו את נפשו, ואפילו חיללו בשבילו את השבת. אנחנו לא יודעים מה היו עושים אילו היו עולים ומגלים את אחת מנשותיהם קפואה על הגג כי ביקשה ללמוד תורה. אבל אנחנו יודעים מה עשה רב הכותל, הרב שמואל רבינוביץ’: הוא קרא למשטרה.
הצו הקטגורי של קאנט הוא הכלל שקובע שלפני שאנחנו פועלים או נמנעים מפעולה, עלינו לשאול את עצמנו מה היה קורה אילו כולם התנהגו כמונו.
במקרה הזה התשובה ברורה: בלי נשות ה"דווקא", קווי המהדרין היו ממשיכים לדהור במהירות האור לעבר ימי הביניים, והכותל היה הופך באותה המהירות מאתר מורשת בינלאומי לעוד רחוב במאה שערים.
הלל הזקן הוא גם זה שאמר: "במקום שאין אנשים, השתדל להיות איש".
אז למרות שאני לא סגורה עד הסוף על הרלוונטיות של הכותל לחיי האישיים, ביום שני הקרוב, ראש חודש אדר, אני מתכוונת להשכים בבוקר ולעלות על הכביש הארוך והמפותל שמתחיל בשדרות רוטשילד ונגמר בכותל.
במקום שאין אנשים, כדאי שיהיו, דווקא, נשים.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם