חייזרים ירוקים אינם משמינים
על חוצנים חטובים, אוהדי בית”ר ויריקות בפתח תקווה
קראתי פעם שאדם ממוצע מייצר קרוב לעשרים וארבעה אלף ליטר של רוק במהלך חייו. לדעתי אפשר למלא שתי בריכות שחייה עם כמות כזו.
לא אתמם - גם אני נושא בגופי גן של ממטרה, אבל הגברת הזו רוקנה עליי בשתי דקות לפחות אמבטיה. מכיוון שאני אדם מנומס, הנהנתי בסבלנות, חייכתי אליה את חיוך הדלאי־למה עם טחורים, חיוך המשלב קדושה עם סבל, מלמלתי משהו על תחקיר עתידי ונחלצתי בעור שיניי.
אבל כמו שיר גרוע שנתקע כפטרוזיליה בשיניים, המשכתי להרהר בחייזרים בפתח תקווה ונזפתי בעצמי על שהתקפלתי בטרם שמעתי את כל הסיפור שלה.
וכך התחלתי לשוטט במרחבי היקום הבינארי האינסופי בחיפוש אחר זוטות כגון אלו, עד שנתקלתי במחקר של המרכז האמריקאי ללימוד עב”מים. לפי המחקר המטריד והמזעזע, יותר מ־14 אלף נשים אמריקאיות נחטפו במהלך המאה ה־20 ועברו מסכת ניסויים רפואיים והתעללות מינית בידי כוחות הרשע שמחוץ לכדור הארץ. לפי המחקר, הדרך היעילה ביותר למנוע חטיפה בידי חייזר היא באמצעות שינה על הבטן. לא נמסר למה. אני מרשה לעצמי להוסיף כי מעבר לעצה לשכב על הבטן, שבוודאי ראוי להתחשב בה, רצוי גם לא לשכוח לקחת בזמן את התרופות.
במחקר צוטטה עדותה של אישה שנחטפה בידי חוליית חייזרים וחוותה ניסויים אכזרים והתעללות במעבדות הניקל של החוצנים. בדיווח מפורט כי קווייטזל, מפקד החללית, חוצן אפור במרקם של מוחטה, אנס אותה במשך ימים שלמים על שולחן עשוי כספית. הפעולה הנפשעת הושלמה כעבור שני ימי היריון מזורזים בלידת בן כלאיים שנלקח מאמו הפונדקאית, ועל כך יש להצטער, כמובן.
נסכם: משום מה, אנשים שנתקלו בחייזרים טוענים כי פגשו יצורים אפורים או ירוקים בעלי מרקם של סמרק; יש מהם בינוניים, יש זעירים ויש נפילים. בחלק רב מהמקרים החוויה כוללת בדיקה פולשנית כזו או אחרת, ולפעמים גם מגע מיני כפוי. בכל הדיווחים חזר פרט אחד באופן קבוע: החייזרים רזים. הם תמיד רזים.
אם כך, נשאלת השאלה: למה מה קרה, אין חייזרים שמנים? האם קיימת אפליה כלל גלקטית האוסרת על מסעות של חייזרים עבי בשר במרחבי היקום במטרה לפגוש יצורים אנושיים הסובלים מסוג כלשהו של הפרעה אישיותית?
סבורני שבכל הקשור לתיאורי המין והבדיקות הפולשניות, פרויד קשישא הקדימני. אולם בכל הקשור לרזונם של החוצנים, דומני שזו תולדה של הדימוי הקולנועי השכיח לתיאור יצורים מעולם אחר. הדימוי הזה התקבע בתודעה האנושית והוא משתכפל עם כל מפגש. המציאות משעתקת את הבדיוני. ומדוע הקולנוע מעדיף חוצנים צנומים? אולי כי חוצן שמן הוא פחות מאיים. חוצן שמן הוא לא הטיפוס שהדבר ראשון שיעלה לו בראש כשהוא יפגוש קוסמטיקאית מיבנה הוא הרצון להשתיל לה אשך על גבה. חייזר שמן ירצה לאכול. "בן אנוש, תביא אותי לשווארמה הכי קרובה, אני חייב להסניף אמבה לפני שהטחול שלי נהיה ירוק". ככה זה: שמנים נתפסים כטיפוסים רגועים יותר, נינוחים, עצלנים. לא משהו מאיים שחוטף נשים מפתח תקווה.
תהיתי מה גורם לאנשים לפתח שיגעון מהז'אנר החללי. אני יכול להבין שיגעון בסגנון של משיחים, מלכים ואליהו הנביא. או אם לשאול מילים משירו של חנוך לוין, "ציפורים, פרפרים, נפוליאון והרצל. מלאכים, אלוהים מחליף צבעים. להיות עיפרון, להיות מברשת, להיות חביתה משתי ביצים. אני בדרכי למוסד הסגור".
אבל מה העניין בפגישה אינטימית עם חוצנים? עודף שעות מול "מסע בין כוכבים"? קנאת פין באי־טי? עניין לא פתור עם חבר דמיוני מהילדות? נשגב מבינתי.
חוצנים הם הזר המוחלט. וככאלה, מותר לשנוא אותם. עדיין אין חוקי פוליטקלי קורקט האוסרים גזענות נגד חוצנים. ויש לומר שאני מחבר את הנושא לגזענות בגלל בית"ר. התנהגותם הגועלית של חלק מאוהדינו בשל החתמת שני שחקנים מוסלמים מצ’צ’ניה גורמת לי עוגמת הנפש מהפכת קרביים.
גזענות אינה זרה לי. גזענות אינה זרה לאיש. כולנו גזענים במידה כזו אחרת, אלא שמושא השנאה משתנה בהתאם למערכת הערכים שלנו. לנימוס ולכללי המשחק יש חלק משמעותי בהסתרת שנאה גזענית. אני עורך לעצמי את מבחן הגזענות האולטימטיבי. האם אקבל את נישואי בתי לערבי? לא. אבל גם לא לקתולי מאירלנד או בודהיסט מדטרויט. עולמי יחרב עליי. צער נורא עד כדי קריעה. אולם הדבר ישתנה באחת אם בן הזוג יתגייר. כלומר, המבחן אינו דם אלא משהו אמורפי לחלוטין, כהמרת אמונה באמונה אחרת.
את האוהדים הגזענים מוביל ארגון "לה פמיליה". "המשפחה". שם שמתכתב עם רגשות אחווה וחמימות, אבל גם עם סרטי מאפיה. במקסיקו, למשל, היה קרטל סמים רצחני ששמו "לה פמיליה".
ומיהי המשפחה המקורית? האסוציאציה הראשונה היא כמובן המשפחה הקדושה של העולם הנוצרי: יוסף, מריה והתינוק ישו. מצאתי עוד קשר: התמונה המפורסמת ביותר של הצייר הספרדי דייגו ולסקז, לאס מנינאס (בפורטוגזית, "משרתות הכבוד") או בשמה המקורי - "לה פמיליה". אחד הציורים החשובים בהיסטוריה של האמנות.
התמונה מתארת את הנסיכה אינפנטה מרגריטה, בתו של פליפה הרביעי מלך ספרד, מוקפת בבנות לווייתה. בצד שמאל מצויר ולסקז עצמו, חבוי למחצה מאחורי כן ציור הגדול. הוריה של הנסיכה משתקפים במראה. הקומפוזיציה מבריקה - נקודת המבט של הצופה היא נקודת המבט של הזוג המלכותי. זוהי ה"לה פמיליה", המשפחה המלכותית של ספרד. על חזהו של ולסקז מצויר צלב אדום המציין שייכות למסדר האבירים של סנטיאגו. את הצלב צייר המלך פליפה עצמו, שלוש שנים אחרי שהציור הושלם, כאות לקבלתו של ולסקז כאביר המסדר. שלוש שנים, לא יום אחד פחות, משום שזה היה הזמן שנדרש לוועדת חקירה מיוחדת לקבוע כי דמו של ולסקז טהור, כי לא זורם בו דם יהודי או מוסלמי, וכי הוא זכאי לפיכך להיות חבר במסדר האבירים היוקרתי.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם