אחרי החתונה זה יעבור
בדור שלי, ובטח במשפחה שלי, מקובל להתגרש. אבל אז פגשתי את רוני וקיבלתי וקיבלתי שיעור בפרופורציות
המציאות שצמחתי לתוכה לימדה אותי שמוסד הנישואים הוא משהו שמנסים כמה פעמים, עד שמתרגלים אליו. במשפחתי גירושים הם עניין שגרתי ביותר, שנעשה בהינף יד, באותה טבעיות שנעשית בה רכישה של תמונה לסלון, נניח.
סימני השחיקה הזוגית של בני משפחתי חקוקים על מדרגות הרבנות. לא מזמן גם אני הייתי שם, בדרכי להתחתן. כחלק מהתהליך הייתי צריך להביא את תעודת הנישואים הישנה של הוריי. בתמונות שבתעודת הנישואים הזו אפשר לראות את ההבדלים: המבט השחוק והעייף על פרצופו של אבי, שהיו אלה נישואיו השניים, לעומת הפרצוף ההמום של אמי - שהיו אלה נישואיה הראשונים - מספרים לדעתי את הסיפור יותר טוב מכל סטטיסטיקה.
באופן מדהים למדי, הרב שהעביר את תהליך הרישום שלי ברבנות תל אביב היה הרב שחיתן את אבי ואת אמי לפני 30 שנה. "אני מקווה שאתה תגמור טוב יותר", הוא אמר לי לאחר שהבין למי הוא עומד לאשר לבוא בברית הנישואים. "עשה לי טובה, אני לא רוצה לראות אותך כאן עוד שנה".
בקרוב, עוד חודש וחצי, תמלא לי ולאשתי שנת נישואים. שנת נישואים מאושרת מהרבה בחינות, ומתוחה מבחינות אחרות. בשנה הזו אני ניסיתי לא לעשות את מה שהוריי עשו, והיא – אשתי - ניסתה בעיקר לדאוג שנעשה את מה שהוריה עשו. שזה, כפי שהתברר לי פעם אחר פעם בשנה האחרונה, פשוט לקחת דברים בפרופורציות הנכונות.
בעניין הזה הפערים בינינו עצומים. אני זוכר שבאחד הוויכוחים שלנו אשתי אמרה לי: "אתה יודע, אנשים לא מתגרשים ועוזבים בתים מהר כל כך. בטח שלא בגלל ויכוח על מי מוריד את הכלב יותר". ואז הבנתי שזה לא הכלב ומספר הטיולים שלו שמפרידים בינינו כרגע, אלא הבית שכל אחד מאיתנו גדל בו. אני הגעתי מבית שהזכיר יותר מכל בית משוגעים, בית שכמעט כל דבר בו היה עילה לגירושים (מנקודת הראות שלי, במובן מסוים אפילו הנישואים עצמם הם עילה לגירושים). אשתי, לעומת זאת, הגיעה מבית שפוי, נטול גירושים, שמנצח את הסטטיסטיקה (במשפחה שהיא באה ממנה אף אחד לא התגרש, בעצם: לא הוריה, לא אחיה ולא סבא וסבתא שלה, משני הצדדים). ולדעתי, זה מה שעשה את ההבדל ברגעים הנכונים. בזכות זה אני יכול לדווח לכם שכותב שורות אלו נשוי באושר. ברגעים הנכונים היא עמדה שם ופיקחה עלינו והכניסה דברים לפרופורציות. בדיוק כמו שלמדה בבית הוריה.
במשך כל חיי חשתי שאני צועד בעולם שבו ברגע שבני זוג מוצאים זה את זה, השעון מתחיל לתקתק עד לפיצוץ הגדול שמעיף כל אחד מהם לצד אחר. במשך כל חיי שמעתי פיצוצים וראיתי זוגות עפים לכל הכיוונים. ואילו אשתי, כך אני מניח, חשה שהיא צועדת בעולם רגוע, שיסדר לה בעל שלצדו תצעד עד אחרית ימיהם. בואו נגיד את זה ככה: בעולם שלי אנשים מתים לבד ובזעם. בעולם שלה גם המוות לא מפריד בין בני זוג.
הייתם צריכים לראות אותי בפעם הראשונה שהגעתי עם אשתי לבית הוריה בפרדס חנה, להיכרות עם המשפחה שלה. הייתם צריכים לראות איך לקחתי את אשתי הצדה ושאלתי אותה בפאניקה: "תגידי, אף אחד לא מתגרש פה אף פעם?"
לפעמים, בשעות הקטנות של הלילה, אני מדמיין לעצמי איך ביום השנה הראשון לנישואינו ייערך טקס לכבודי. ואני שואל את עצמי מה אגיד כשאעלה על הבמה. עוד לא מצאתי את הניסוח המדויק, אבל זה ילך בערך ככה: "אנשים אומרים שכדי להצליח בנישואים צריך פשוט לעשות כל מה שאשתך אומרת לך לעשות. אני אומר שמה שאתה צריך לעשות הוא להתחתן עם מישהי שההורים שלה לא התגרשו ולעשות כל מה שהיא אומרת".
הבעיה היא שרוב בני דורי לא באים מבתים כמו זה של אשתי, ורובם, כמוני, מאמינים שהאדם מטבעו לא "בנוי" לנישואים - ולכן הם רואים בנישואים מאבק בלתי פוסק. רוב בני דורי נולדים עם יכולת קטנה מאוד לקחת דברים בפרופורציות, וככל שהזמן עובר והחיים מספקים להם מהמורות בשפע, הם מאבדים לחלוטין את היכולת לקחת דברים בפרופורציות. ואז, במצב כזה, המאבק על הנישואים יכול להיות אכזרי במיוחד.
אז האם זה אומר שהבעיה של דור ה־y היא בעצם בעיית פרופורציות? או שאולי, אם מסתכלים על זה מהזווית המדעית שאומרת שאהבה לבן הזוג היא בסך הכל עניין הורמונלי שמתפוגג אחרי ארבע שנים בערך, אולי בעצם ילדי דור ה־y פשוט נאמנים יותר לעצמם ולרגשותיהם, ומוכנים לקחת יותר סיכונים?
בכלל, אני חושב שאולי המפתח להבנת כל הסיפור הוא המושג “להיות נאמן לעצמך”. להיות נאמן לעצמך בשנת 2013 זה אומר להיות דינמי ולשנות את דעותיך ואת טעמך אחת לכמה זמן, לעשות מייקאובר נפשי של דעות, רעיונות ואידאות אחת לכמה שנים. זה בעיניי ההבדל המהותי ביותר בין הדורות: הדור של הוריי (והוריהם) ייצר אנשים עקביים שהצביעו למפלגה אחת כל חייהם, אהדו את אותה קבוצת כדורגל, התלבשו באותו סגנון כל חייהם, עבדו באותו מקום עבודה, סיפרו את אותן בדיחות וחיו עם אותם בני זוג. בדור שלנו הפורמט הוא שונה: להיות נאמן לשום דבר. הנאמנות הגדולה של בני דור ה־y היא לאלוהיי המייקאובר.
כשאני מביט על הדור של הוריי, אני רואה אנשים שהשאיפה האותנטית שלהם הייתה להיקבר כשהם יודעים שהם מתים נאמנים לרעיונות שגודלו עליהם. כשאני מביט על עצמי ועל בני דורי, אני רואה אנשים שמגדירים "אותנטיות" כיכולת של אדם להיקבר כאיש אחר מזה שהגורל והנסיבות גזרו עליך להיות. לך תשמור על פרופורציות ועל הנישואים שלך כשאתה חי בדור כזה.
אבל את האישה שאיתי כל הנ”ל לא ממש מעניין. כל מה שהיא מבקשת זה שאתרום יותר למשק הבית. המזל הגדול בתא המשפחתי שלנו הוא שבסוף כל משפט שאני כותב בעברית יושבת אישה עם פרופורציות נכונות.
lior.dayan@maariv.co.il
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם