שתיקה צורמת
פרשת הזריקות למניעת היריון שניתנו לנשים מאתיופיה לפני שעלו לישראל עוררה הדים בתקשורת העולמית. אבל דווקא בארץ מתעלמים ממנה כמעט לחלוטין
חשיפת הפרשה החלה ב-2008 בשכונת פרדס כ"ץ, כשמנהלת ויצ"ו רחל מנגולי גילתה שנולדה תינוקת אחת בלבד בקרב 75 משפחות צעירות יוצאות אתיופיה שגרות בשכונה. לאחר גילוי זה התפרסמה כתבתו של אדנה זאודו ב"העוקץ" ושל דני אדינו-אבבה בידיעות אחרונות, בהתבסס על דוח של "אשה לאשה" על התופעה.
בעקבות פרסומים אלו לא נעשה דבר משמעותי, עד התוכנית "ואקום " של גל גבאי ששודרה ב-8.12.2013 . עוד טרם שידורה בטלויזיה (שיועד לשבת ב-11:00 בבוקר), עוררה התוכנית תגובות רבות והייתה תכונה ערה ומרובה בקבוצות הפייסבוק השונות של יוצאי אתיופיה. כעס הציף את הרשתות ועלתה דרישה למצות את הדין עם האחראים. לא רק כלפי מדינת ישראל והתנהלותה, כי אם כעס נוסף על השתיקה שגזרה על עצמה התקשורת הישראלית.
דפו-פרוברה היא זריקה המשמשת כאמצעי למניעת הריון שניתן לנשים חוסות, אשר אין ביכולתן לנטר אחר עצמן. זריקה זו ניתנת אחת לשלושה חודשים ויש לה תופעות לוואי קשות, עובדה שלא מנעה ממדינת ישראל ואנשי הסוכנות היהודית לתת לנשים את הזריקות החל משנת 94' במחנה המעבר באדיס ובגונדר עד היום.
מדובר באמצעי המניעה האחרון שמשרד הבריאות ממליץ עליו למניעת הריון. ובהגיען ארצה הן נדרשות להמשיך את מתן הזריקה. "הציעו לך אלטרנטיבות אחרות? אמרו לך שאת לא חייבת לקבל את הזריקה?" שאלה גבאי את אחת הנשים. ובתגובה ענתה האישה "לא אמרו לי".
"לא?" שאלה גבאי בשנית. "לא, רק זריקה", ענתה האישה.
האנשים שעתידים לעלות ארצה שוהים במחנות המעבר שמונה שנים בממוצע. שמונה שנים שבהן הם צריכים לדור שם בתנאים קשים. שמונה שנים של "הכנה לקראת": שיעורי דת וקצת על הארץ.
אותם אנשים מוחזקים שם כאבן שאין לה הופכין, כאנשים שקופים שמעטים בלבד יודעים על מצבם. שוו בדמיונכם שמונה שנים, שבהן אתם עורגים ומלאי צפייה רק להגיע. ובגרון ניחר, ללא סייגים ומעצם המעמד על כל ציווי של שליחי המדינה עונים: "נעשה ונשמע".
הנשים קיבלו את הזריקה מחוסר ברירה, מחוסר ידיעה. הדבר המקומם יותר מכל הוא שחופש הבחירה של הנשים על גופן נשלל. אף אחת לא ידעה שהיא יכולה להגיד לא, כי לא הוסבר לה. לכל זה מתווסף נתון מזעזע - שיעור הילודה בקרב נשים ממוצא אתיופי ירד בכ-50 אחוז.
מי ידע שבזמן שמדינת ישראל מעודדת כל יהודי לעלות ארצה, מחלקת פלאיירים בכל רחבי אירופה וארה"ב, מעודדת פרוייקטים דוגמת "תגלית", היא מזניחה את האתיופים במרכזי המעבר, מחזיקה אותם בצוואר, מהתלת ומתנה את העלייה ארצה במתן הזריקה.
בעקבות פנייתם של ארגונים לזכויות האדם וארגונים של יוצאי אתיופיה למשרד הבריאות בדרישה להפסיק את מתן הזריקה, מנכ"ל משרד הבריאות ד"ר רוני גמזו שלח מכתב לראשי קופות החולים ב-20.1.2013 והורה על הפסקתה באופן מיידי. לראשונה מדינת ישראל חוזרת בה, אך לא לחלוטין מודה, שאכן היא האחראית לטיפול הפסול ומשאירה לנו את סימן השאלה, מי נתן את ההוראה?
אז חלקית, נפל הפור, אך איה התגובה? מלבד סדרת התחקיר "ואקום" של גל גבאי ,המעקב המתמיד של קרן נויבך ברשת ב' ועיתון "הארץ", את התקשורת הישראלית זה לא מעניין והשתיקה נובעת בהכרח מהחלטה לשתוק.
בימים כתיקונם התקשורת הישראלית אינה חוסכת במאום. היא חוקרת. זהו תפקידה. אך מה על הנושא הכאוב הזה? האם כיוון שמדובר בנושא כל-כך קשה לעיכול כולם נאלמים דום? או שמא מדובר בדיוק בהיפך – באטימות לב עיוורת?
ומנגד, התקשורת הבינלאומית כולה כמרקחה גועשת. כי הנה סיבה נוספת לבקר את ממשלת ישראל, כאילו שרק זה היה חסר. כמות הטלפונים שהתקבלו באגודה הישראלית למען יהודי אתיופיה לשם קבלת התייחסות לעניין הדפו-פרוברה, מחדשות הBBC ועד אל-ג'זירה, מעציבה ומתסכלת במיוחד בשל העובדה שסיקור שכזה מנציח את עמדותיהם שלהם לגבי ישראל.
זה מרגיש כאילו אנו לוקים ב-PTSD, מטראומה לטראומה מנסים להשכיח ולשכוח להשאיר את הראש מעל המים ולהמשיך לשרוד, לנשום. להעלים עין, כי כבר נמאס, כי זה יותר מדי. היכן אתם? איפה אנחנו? מי ידבר בשמן של אותן נשים שלקחו להן את אחת מהזכויות הבסיסיות במשטר דמוקרטי, את זכות הבחירה?
אנו דורשים ממדינת ישראל לבדוק ולחקור את הנושא, להעניק הדרכה ולווי מקצועי לנשים שקיבלו את הזריקה ולעשות עמן צדק.
הכותבת היא דוברת האגודה הישראלית למען יהודי אתיופיה
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם