שוב חוזר הפזמון

הדיון באונ' אוקספורד אם יש להחרים את ישראל מזכיר את אותו ויכוח שעלה ב-1933 עם עליית היטלר לשלטון. חלפו 80 שנה אך דבר לא השתנה

בן דרור ימיני | 24/2/2013 8:30

תגיות: אוניברסיטת אוקספורד,אדולף היטלר,וינסטון צ'רצ'יל,חרם על ישראל

זה קרה בפברואר 1933. עשרה ימים לאחר שאדולף היטלר עלה לשלטון. רוחות מלחמה כבר החלו לנשב. הדיון הציבורי על המלחמה שעלולה לפרוץ היה במלוא עוזו. וכמו בכל נושא, הדיון הגיע גם למועדון הוויכוחים היוקרתי של אוניברסיטת אוקספורד. נוסח ההחלטה שעמד לדיון היה כדלקמן: "בלי שום קשר לנסיבות, הבית הזה לא יילחם למען המלך או המדינה".

הדיון היה סוער. בסופו, 157 הצביעו נגד, 253 הצביעו בעד. תוך ימים ספורים גרמה ההחלטה, בסך הכל החלטה של מועדון סטודנטים, לסערה ציבורית. הוויכוח הגיע לעמודים הראשונים בעיתוני אותם ימים. וינסטון צ'רצ'יל, בכבודו ובעצמו, הבין שמשהו חמור קרה: "זו הצהרה מעוותת ומזוהמת... מדובר בסימפטום מאוד דוחה ומדאיג".

לאחר שבועות לא רבים גם אוניברסיטאות מנצ'סטר וגלזגו אימצו החלטות דומות. רוח הפציפיזם התפשטה גם לאוניברסיטאות ארה"ב שמעבר לאוקיינוס. המושג "שבועת אוקספורד" או "התחייבות אוקספורד" ("Oxford oath" או "Oxford pledge") הפך למטבע לשון.

עברו עוד שישה חודשים, ואלפרד צימרן (Zimmern Alfred), פרופסור ליחסים בינלאומיים, גם הוא מאוקספורד, כתב לראש מועדון הסטודנטים: "אם יהיה צורך להביס את הגרמנים פעם נוספת, זה יהיה גם בגללכם".

האם הגזים פרופסור צימרן? האם החלטה של גוף סטודנטיאלי יכולה להשפיע על ההיסטוריה? האם קומץ של סטודנטים או אינטלקטואלים פציפיסטים, נאורים-בעיני-עצמם, אנשי "כוחות הקידמה", יכולים להשפיע על הלכי רוח או מוטיבציות של הצד השני? זו השאלה שעומדת על הפרק גם היום, כאשר מחנה שמייצג מיעוט מוביל את המאבק נגד ישראל באוניברסיטאות. ויכוח דומה התקיים באוניברסיטת ברקלי בקליפורניה לפני שלוש שנים. רוב חברי הנשיאות החליטו בעד החרם. ההחלטה נדחתה עקב הצורך ברוב מיוחד.

אין לזלזל בכוחם של הסטודנטים

עברו 80 שנה בדיוק ונדמה שדבר לא השתנה. אותם קולות. אותו ויכוח. מפברואר 1933 לפברואר 2013.

הבעיה היא שהיום אין לבריטניה את צ'רצ'יל שייזעק ויתריע וייקח את המושכות. סימני הריקבון והעיוורון היו כבר אז. אלא שהמלחמה נגד הנאציזם לא גרמה לשום התפכחות. שוב חוזר הפזמון. ושוב יתקיים מחר הדיון. והתוצאה כמעט צפויה מראש.

ראשי ה-BDS אינם אנשי שלום ופשרה. הם אינם נגד הכיבוש. הם בצד של החמאס. הם הבהירו זאת בעצמם. אבל האידיוטים השימושיים של המערב מתעקשים. עיניים להם והם לא רואים. שוב ושוב דחו הפלסטינים הצעות שלום שהתבססו על שתי מדינות לשני עמים. תחילה הם דחו את הצעת קלינטון. אחר כך את הצעת אולמרט. אבל זו ישראל שראויה בעיניהם לחרם.

הרוח הרעה הזאת היא הדבר הגרוע ביותר לשלום. משום שהרוח הזו מחזקת את הסרבנות ואת החמאס. זה היה נכון אז וזה נכון גם היום. הרוח הרעה הזאת אינה מוגבלת לאוקספורד. היא מנשבת בעוד הרבה מקומות. בפעם הקודמת שילם העולם החופשי מחיר איום ונורא של 60 מיליון איש. הלקח לא נלמד.

פעם העולם החופשי השלה את עצמו שהוא הולך לפייס את המפלצת הנאצית. היום חושב אותו עולם, לפחות חלק ממנו, שהוא הולך לפייס את המפלצת האיסלאמיסטית. אלה היו אז רק סטודנטים. אבל הם סימנו את הכיוון. גם היום אלה רק קומץ סטודנטים. אבל הם מסמנים את הכיוון. הלוואי שהיינו יכולים לזלזל בהם. ההיסטוריה מוכיחה שלא כדאי לנו. ממש לא כדאי.

היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של מעריב