קמעה קמעה
אי השוויון הוא מקומם, אבל אין בעולמנו "זבנג וגמרנו". אנשי הפוליטיקה החדשה חייבים להבין שזה הליך ארוך, מתיש ולא תמיד פופולרי
אלו ימים בהם כולם מפגינים "רעות" ומחלקים מתנות איש לרעהו. המסכות הנשלפות מהמגירות מדי שנה רלוונטיות יותר מתמיד. לבוש התחפושות על ידי פוליטקאים נראה נורמלי ביותר. האינסטנקט הטבעי למראה אנשים מכוסים במסכות-בעיקר בכל הנוגע לפוליטיקאים - הוא לבקשם להסירם כדי לאפשר לגלות את פרצופם האמיתי.
בעולם הפוליטי הישן אכן מהווה המסכה פריט פוליטי מגונה. לצערנו, הפוליטיקאים מרוויחים דימוי זה ביושר. אך ישנה אופציה נוספת, והיא לשים מסכה של דמות שאליה אנו שואפים להידמות. במילים אחרות: המסכה יכולה להיות, בהפוך על הפוך, גילוי אותנטי של האדם. הפוליטיקה החדשה נותנת לנו תקווה שאכן האופציה השנייה קורמת עור וגידים.
המסכה מקבלת משמעות באשר לשבירת מוסכמות וסטראוטיפים. המתנחל נלחם על ערכים חברתיים, והבורגני החילוני נאבק על המרחב היהודי. האשה עם הג'ינס משתלבת במפלגה דתית, והרב עם הציציות המתנופפות ברוח, הוא בתנועה עם עתיד.
עם זאת, כדי לאפשר לנו לגלות האם נציגינו במו"מ מתחפשים לדימוי לא להם או מנסים לגלות את עצמם, הם צריכים להיבחן ביכולת להישיר מבט מול המראה ולשאול - האם באמת הם נאבקים על עקרונות כמו שותפות בעול הביטחוני, או שמדובר בקרדום לחפור בו לטובת בניית תדמית של מפלגה העומדת על עקרונותיה. אני בטוח שרובינו אכן מקבלים את כוונותיהם של לפיד, בנט ואחרים הדורשים בצדק שויון בנטל. יותר מזה, יש לא מעט סיבות לצאת חוצץ נגד החרדים ובעיקר כלפי הזרועות הפולטיות שלהם.
יש בהחלט מקום להתרעם על כך שרובם אינם משרתים שירות משמעותי בצה"ל, ובלי למצמץ לדבר על כשל ערכי, מוסרי, יהודי. אך כדי לקחת נושא זה כחזות הכל ולהימנע בשל כך מכניסה לממשלה, ולוותר על תחומים לא פחות חשובים כמו החזרת התרבות היהודית למרחב הציבורי של כולם, הסכם מדיני, נושאי רווחה ועוד - המרחק רב.
יותר מזה, כדי להעמיד את גיוס החרדים כנס להתנוסס בו צריך לאמץ את הרעיון שעומד מאחורי מצוות "משלוח מנות איש לרעהו". הווי אומר - להביט ולהתייחס אל האחר בגובה העיניים. גישה המחייבת בראש וראשונה עולם של הכלה, ובטח לא עולם של הדרה.
תיקון עולם לא נעשה מהיום למחר. רבים מ"המחנה היהודי" מכירים קרוב לוודאי את המדרש על רבי שמעון בר חלפתא ורבי נתאי הארבלי שהלכו בבקעת הארבל, וכשראו את איילת השחר אמרו: כך גאולתם של ישראל "קמעה קמעה". בתרגום לימינו: תופעת אי השוויון אכן מקוממת, מרגיזה ואפילו מוציאה מהכלים, אבל אין בעולמנו זבנג וגמרנו. כבר ראינו מה קרה וקורה כשרוצים שלום עכשיו ומהר.
דבר נוסף. אני מציע לחלק ניכר מהישראלים המחפשים באופן אמיתי ולא ציני לתקן עולם, להביט מסביב ולשאול - כמה מהסובבים אותם אכן רואים את השירות הצבאי כערך. כמה מהחברים, מכרים ובני משפחה אכן משרתים שירות משמעותי, בעיקר ביחידות שדה, ומקבלים צו לימים רבים בשירות משמעותי במילואים. לא בטוח שאם נבחן היבט זה של הסוגיה, נוכל לומר ביושר שאכן אנו רוצים שוויון בנטל.
בנט המשיל את משל האלונקה. לצערנו, מעטים מהחברה הישראלית אכן חוו נשיאת אלונקה באימונים מפרכים. נכון, לא כולם יכולים לשרת ביחידות שדה בשל סיבות בריאותיות. צבא צריך אנשי איכות בתחומים נוספים. אבל בו לא נתחסד ונביט נכוחה על פרופיל המשרתים ביחידות קרביות. לצערנו, הם לא משקפים את התמהיל הישראלי, לא רק בשל העדרם של החרדים.
כדי לתקן את המעוות צריך לחדש את ברית הגורל כפי שחג הפורים מבטא. הפוליטיקה החדשה צריכה להחזיר לשיח הישראלי את ערך הקולקטיב, יחד עם ברית הייעוד ולצד מימוש זכויות הפרט. זה קשה ומסובך. מדובר בתהליך ארוך ומייגע, לעיתים לא פופולרי, אך אם אנשי הפוליטיקה החדשה, בלי מרכאות, יקראו את המגילה עד הסוף, יתנו דעתם לפסוק "ומרדכי רצוי לרוב אחיו". כן , אפילו הוא. הם אכן יממשו את חזונם, גם אם זה לא יהיה ערב לחיך של כולם.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם