לא טעות - מדיניות
תחום האבטחה הופרט. כיום פועלות בארץ כ-400 חברות אבטחה שמעסיקות 34 אלף מאבטחים, אבל התחום גדל ורמת הפיקוח דווקא יורדת
אך לכוון את הזרקור על תגר זה החלק הקל. הכי קל להסתכל על האדם הבודד, להרחיב על אופיו הבעייתי של הרוצח, לסמן אותו כיוצא דופן, חריג. אבל המקרה של מתן נשק לאדם כמו תגר אינו טעות - זאת מדיניות. הימצאות כלי נשק במרחב הביתי היא תוצאה ישירה של מדיניות הממשלה. חוסר האכיפה והעלמת העין רובצת על כתפיה.
רק ביום שישי האחרון פרסמנו במעריב תחקיר מקיף שחשף את הקלות שבה נשק מגיע אל המרחב הביתי, ואת היעדר הפיקוח על ענף האבטחה - בניגוד גמור לחוק ולתקנות המשרד לביטחון פנים, שקובעות כי על המאבטח להפקיד את נשקו בתום המשמרת. אז כתוב. מדוע מאבטח צריך לשאת את נשקו הביתה? התשובה היא שהוא לא צריך.
על זה כולם מסכימים, אבל המדינה וחברות האבטחה מעבירות את האחריות מזו לזו. מעדויות שאספנו עולה שמאבטחים רבים לא מכירים את ההנחיות, ולמעסיקים רבים וחברות אבטחה פשוט לא אכפת מהן. המדינה עצמה, שבאמצעות מכרזים היא המעסיק הגדול ביותר של שירותי אבטחה בארץ, לא מקפידה על התקנות בנושא הפקדת הנשק בתום המשמרת.
אחת הסיבות לגידול במספר כלי הנשק נעוצה בריבוי חברות האבטחה הפרטיות שצמחו בישראל בשנים האחרונות. תחום האבטחה, שהיה באחריות המדינה, הופרט, וככל שהתחום הלך וגדל כך הלך וירד הפיקוח עליו. בישראל פועלות כיום כ-400 חברות אבטחה שמעסיקות כ-34 אלף מאבטחים חמושים. לשם השוואה, במשטרה מועסקים רק 28 אלף שוטרים.
בין 2002 ל-2013 נרצחו במרחב הביתי בישראל 29 חפים מפשע בכלי ירייה של מאבטחים. במשרד לביטחון פנים מודעים היטב לבעיה, אך לא ברור כיצד הפתרון החדש שהציעו - להציב כספות בבתי המאבטחים שבהן יישמר הנשק - יפתור אותה.
ניסיונות לאכיפת החוק נתקלים בחומה בצורה של תירוצים והסברים שונים שטוענים כי זה פשוט "בלתי אפשרי", " לא פרקטי", " לא ריאלי" וכמובן "יקר" לאסוף את כלי הנשק מהמאבטחים בתום המשמרת.
אבל החלופה יקרה בהרבה - היא עולה בחיי אדם.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם