הממשלה אלימה כמו אלו שהכו את אבי
בנו של פייבל גרטמן שהותקף על ידי נערים בחולון, מספר על תחושות חוסר האונים של מי ששרד את אימת השואה ונרדף שוב בארצו, בגיל 79
פייבל גרטמן לאחר שהותקף, אמש צילום: באדיבות המשפחה
אפשר לומר שחייו ניצלו, אך מה קרה לנפשו? זו נפצעה וכנראה לא תחלים במהרה. המחשבה על אותם רגעים שבהם הוא חווה חוויה כל כך איומה עוררה בי כעס גדול ובעיקר תסכול. אבא שלי מכיר פחד מקרוב. בתקופת מלחמת העולם השנייה הוא הסתתר וברח מפני אלה שרצו להרוג אותו. הוא היה שם כנער חסר אונים ומפוחד, והיום, בגיל 79, הוא חוזר לתחושות הבעתה וחוסר האונים.
מאז אתמול בצהריים אני חושב על המשפט "והדרת פני זקן". אני שואל את עצמי אם אותו משפט מיושם היום בחברה הישראלית ואיך מתייחסת מדינה לזקניה. אותם אלה שהקימו ובנו אותה במו ידיהם מתוך אמונה שעכשיו יהיה להם בית להתגאות בו הם אלה שמחזרים על פתחיה, פוסעים ברגליים כושלות בתוך מבוך הביורוקרטיה הסבוך, עייפים ומותשים.
לצערי, אנו חיים במדינה שהממשלה שלה היא אלימה לא פחות מאותם נערים. כשמנהיגי המדינה שלי רומסים את זכויותיי וזכויות כל האוכלוסיות המוחלשות החיות בקרבה, הרי שזוהי אלימות. מי שבחר את הממשלה הזו אלה אזרחי המדינה, שנותנים יד להריסת כל חלקה טובה ושותקים כאשר אנו מאבדים ערכים של ערבות הדדית.
ממשלת ישראל קיבלה במהלך השנים עשרות מיליונים עבור ניצולי השואה, ואם הכסף היה מגיע אליהם-לא הייתה כאן מציאות מחפירה שבה 60 אלף מתוכם חיים מתחת לקו העוני. נראה כי המדינה מעדיפה מוזיאונים והנצחה על פני אלה שעדיין חיים וזקוקים לעזרה. מדי פעם מפרישים להם כמה מיליונים עד שנגמרת הקופה, והם כורעים וקורסים תחת הביורוקרטיה.
אבי אמנם הותקף, אבל יש עוד אלפי ניצולי שואה שזקוקים לעזרה גם אם לא תקפו אותם בצהרי היום. ממשלות ישראל לאורך השנים נהגו בזלזול כלפי ניצולי השואה. הגיע הזמן שהפוליטיקה החדשה תנקה את העוול ההיסטורי הזה.
הם זקוקים לתשומת לב לא רק ביום השואה, בנאום מדיני באו"ם או כשתוקפים אותם. הסיפור של אבא שלי רק מחדד בי את ההכרה שעלינו להמשיך להילחם על בית טוב יותר ועל חברה צודקת.
הכותב הוא פעיל למען ניצולי שואה
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם