עמוד סדרה
כל הזוגות מוכרחים לצפות ביחד בסדרות. אין ברירה
איפשהו בין "והיא שעמדה" למניין המכות שניתנו למצרים לקחתי מצה, שמתי אותי ליד הפנים שלי - כך שלא יראו את שפתיי זזות - ולחשתי לאשתי: "זה הולך לקרות היום. מצאתי לנו סדרה מושלמת".
"אני לא מאמינה", אמרה אשתי, "איך קוראים לה?"
"'מראה שחורה'", אמרתי והראיתי לה את צג האייפון, שהיה פתוח על עמוד אינטרנט שקיבץ כמה ביקורות חיוביות ביותר על הסדרה. "סדרה איכותית. זכתה בפרס האמי".
"על מה הסדרה?" שאלה אשתי.
"אני לא בטוח שזה הזמן".
"דבר".
"אני לא בטוח שזה הזמן".
"דבר כבר!"
"זה על ראש ממשלה שמכריחים אותו לעשות סקס עם חזיר בשידור חי בטלוויזיה".
"מה? איפה משדרים את זה? באנימל פלנט? אתה בטוח שזה משהו שאנחנו צריכים לראות?"
"לא, בכוונה עושים את זה, מזעזעים בשביל להעביר את המסר. ממה שהבנתי העניין הוא שחוטפים מישהי מבית המלוכה הבריטי, ואומרים לראש הממשלה שאם הוא לא יקיים יחסים עם חזיר בשידור חי הם יהרגו אותה. מנסים להעביר כאן מסר מסוים, זה לא סתם פורנו חיות, זה סקס עם חזיר שיש לו משמעות".
"ליאור", אמר אחי ופתאום שמתי לב שכל השולחן השתתק וכולם מסתכלים עליי, "תורך לקרוא".
חייכתי ואמרתי: "כן, כן, נכון", ודפדפתי למקום שבו נפסקה הקריאה. "מרור זה שאנו אוכלים, על שום מה?" קראתי, "על שום שמיררו המצרים את חיי אבותינו במצרים, שנאמר: וימררו את חייהם בעבודה קשה, בחומר ובלבנים ובכל עבודה בשדה, את כל עבודתם אשר עבדו בהם בפרך".
אחי הסתכל עליי במבט משונה. "אוקיי ליאור, קח את המרור ביד, תציג אותו לכולם ותקרא שוב את הקטע".
"אתה לא רציני", אמרתי, "מה לא עשיתי בסדר?"
"שמע, כולם רוצים לאכול, אז בוא נסיים עם זה כמה שיותר מהר, בסדר? קח את המרור ותקרא שוב".
בפרצוף מריר וזועף לקחתי את המרור ביד הימנית והקראתי שוב את הקטע. הכל עבר בשלום ועול קריאת ההגדה עבר למישהו אחר בשולחן.
"תראי את זה", לחשתי לאשתי ודחפתי את מסך האייפון לפרצוף שלה, "תני לי להקריא לך את מה שכתוב פה על הסדרה. בעיתון הטלגרף הבריטי כתבו על הסדרה שהיא ‘הדבר הכי טוב שצ'רלי ברוקר אי פעם עשה'. בדיילי מירור כתבו: ‘מרגש, מעורר מחשבה, מצחיק, מקורי להדהים ועדיין צומח מתוך המציאות של העולם המשתנה בכל רגע של המאה ה־21'. והנה גם בארץ, באתר וואלה!, כתוב: ‘בעידן של טלוויזיה מורכבת ופסיכולוגיסטית, שבו סדרות איכות נמדדות על היכולת שלהן לחפור עד כדי אוננות בנפש המיוסרת של גיבוריהן, יש משהו מרענן באמת בבחירה של ברוקר לפנות גם אל הראש ולא רק אל הלב'".
"כל הפטפוטים האלה שלכם, ליאור, הם קשורים לפסח?" העיר לי פתאום בן דודי מהקצה השני של השולחן.
לא ידעתי מה להגיד. "בעקיפין, כן".
כבר הרבה זמן שאני שם לב לתופעה הזו: זוגות-זוגות, מיטב בנינו ובנותינו, עושים את זה מדי ערב - בסלון, בחדר השינה, לפעמים גם אצל חברים. וזה מתפשט לכל עבר. אין כמעט זוג שאני מכיר שלא מדבר איתי על "הסדרה" שהם צופים בה כל ערב. ואז אתה הולך עם הכלב לטיול ושומע מישהי אומרת למישהו שלצידה ש"אני לא מבינה איך האנה יכולה לחזור לאדם, אחרי כל מה שהוא עשה וזה", ואז אתה יודע שאתה נמצא בעולם אפל שאין ממנו יציאה.
פעמים רבות בעבר כבר נשאלתי: "מה אתם רואים?" וכשהסברתי שאני ואשתי מתעקשים על תחום הדוקו (סדרות על רוצחים סדרתיים באוסטרליה וחקירות של תאונות טיסה) וחוטאים גם מפעם לפעם בריאליטי ("דה וויס") ושזה מספיק לנו, קיבלתי את התשובה הבאה: "אתה מחוץ למשחק, ליאור. היום כל אחד לוקח לו אישה, שם עליה פיג'מה, מכניס אותה למיטה ורואה איתה סדרת דרמה כלשהי. זה תור הזהב של סדרות הדרמה והמיטות המתכווננות. רק תבחר: יש ‘משחקי הכס', יש ‘בנות', יש ‘שובר שורות', יש 'בית הקלפים', לא חסר. רק תבחר, ליאור. תיכנס לזה. תיכנס לעולם הדרמות. תצטרף לכלל".
אך מה שבהתחלה היה מקור לגאווה פרטית שלי על כך שאינני מצטרף לכלל ואינני עושה מה שהכלל עושה, הפך מהר מאוד לבית כלא פרטי בשמירה מקסימלית שהתנהל אצלי בראש. התהלכתי בעולם כשאני סוחב עליי מין תחושת החמצה תמידית, תחושת פספוס שלא נתנה לי מנוח. מבעד לשלטי החוצות זעקו עליי ש"רק ב־yes, כל הסדרות החדשות מבית HBO", מבעד לממיר הציעו לי עוד סדרות מבתים אמריקניים אחרים, וכל הזמן שמעתי סביבי דיבורים על חווית הצפייה המשותפת.
"אני פשוט לא חושב שאני יכול להתחייב לדמויות מסוימות ולראות אותן לילה-לילה", הסברתי לאשתי, "ואני בטח לא רוצה שנגיע למצב שבו אנחנו צריכים לתאם את הזמנים שלנו בשביל סדרה. את מבינה, בעולם הדוקומנטרי מתקיים חופש גדול. בעולם הדוקומנטרי אין ממש סדרות ממוספרות ועלילה בהמשכים, וזה לא משנה אם אני אראה תוכנית מסוימת בזמן שאת ישנה ומחר נראה יחד משהו אחר. אני לא חושב שאני יכול להתחייב לדבר כזה. אני פשוט לא גבר של סדרה אחת". לקחתי פאוזה קצרה, לגמתי מכוס המים שהייתה מונחת לפניי, הבטתי ישר בעיניה של אשתי ואמרתי לה: "חוץ מזה, שלדעתי מי שהולך לישון עם דרמה קם עם טרגדיה".
"אבל זה מה שכולם עושים, במיוחד עכשיו, בחגים".
עצמתי את עיניי. בדמיוני חלפו במהירות בזק תמונות ורגעים שאגרתי בזיכרוני בחודשים האחרונים: זוג צעירים שישבו מחובקים על ספסל בפארק וצפו יחד באייפד בסדרת דרמה, זוג שהתחפש בפורים לגיבורי סדרת הדרמה הקבועה שלהם, תמונה באינסטגרם ובה שני זוגות כפות רגליים - של גבר ושל אישה - ומסך טלוויזיה שמקרין את "שובר שורות", ועוד כל מיני מראות מזוויעים שאינני מעוניין כלל לפרטם.
באותו הרגע הבנתי שאני לא יכול לברוח מזה. אין ברירה: עלינו לעבור לשלב הבא במערכת היחסים, לנוע אל מעבר לדוקומנטרי ולריאליטי, להתבגר ולעבור לדרמה. "טוב, נתחיל במיני-סדרה ונראה לאן זה זורם", אמרתי. ופתאום שמתי לב שזו הפעם הראשונה בחיי שאני אומר את המילה הנוראית הזו, "זורם".
שעתיים וחצי אחרי ארוחת החג הכל נרגע. רעש הילדים שצרחו כי הם גם רצו את אותה המתנה שקיבל הילד שמצא את האפיקומן פסק, טעם הביצה המלוחה והמרור התפוגגו, ורחש השירה הנוראית של דודי, שצורח באוזניי את "אחד מי יודע", גם הוא התמוסס. הלכתי לחדר השינה, נכנסתי לספריית ה-VOD, ודפדפתי באפשרויות עד שנפלתי על "מראה שחורה - עונה ראשונה".
קראתי לאשתי שתבוא. עד שהיא הגיעה הדהד בראשי משהו שאמר אחד מיושבי השולחן לפני כמה שעות, שהלך בערך כך: "מה שאני אוהב בפסח זה שכולם באותה הסירה. אתה יושב ליד השולחן ואתה יודע שזה בדיוק מה שקורה אצל השכן שלך ואצל השכן שלו ואצל השכן שלהם. זו החירות האמיתית של החג הזה - עצם הידיעה שאתה רק פסיק קטן בתוך כלל ענק שעושה בדיוק מה שאתה עושה ומאותה סיבה: כי זה מה שכולם עושים".
אשתי הגיעה, כיבתה את האור והתיישבה לידי. לחצתי על השלט ופתיח הסדרה עלה. עידן הדרמה החל.
lior.dayan@maariv.co.il
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם