שובר שורות
536,1 יום ו–41 שעות אחרי שנגמל מסמים מרשה לעצמו ליאור דיין להיזכר באחד מהימים שירצה לשכוח
אבל לי ולע' זה לא ממש הזיז. היינו משוכנעים שקנייה של קוקאין גולמי בשווי 10,000 שקל, ערבובו עם חומרים זולים יותר ומכירתו יועילו לנו בחיינו. החישוב המטומטם שעשינו העלה שבעצם נוכל להסניף כמות נכבדה של קוקאין על חשבון העסק החדש שפתחנו, ועוד להרוויח כסף. כלומר, נוכל לעשות את הבלתי אפשרי וללכת נגד אחת האקסיומות הכבדות ביותר של העת החדשה: אי אפשר לערבב עבודה והנאה.
בנקודה זו חשוב לי להתייחס למילה "הנאה" בנימה מעט דידקטית, של מי שגמר בהצטיינות את הפקולטה למדעי הגמילה; מי שעבר שנתיים וחצי אינטנסיביות במכון גמילה אמריקני וגילה את האמת המרה על מצבו: שכל מה שהוא החשיב כ"הנאה" גרם לו רק לנזק. נזק עצום. ל"הנאה" הזאת יש גם נטייה להורידך על ברכיך ולדרדר את חייך אל תחתית התהומות העמוקים ביותר, שסופן, במקרה שלי, היה במכון גמילה אמריקני אולטרה־קשוח, במרחק של אוקיינוס אטלנטי וים תיכון מארצי ומכל מה שהכרתי. ורק מכיוון שמאז הפעם האחרונה שהשתמשתי בסמים ועד היום עברו 1,635 ימים, 14 שעות ו־53 דקות, אני מרשה לעצמי לכתוב את הטור הזה. בדיוק כמו שרק פולניה יכולה לספר בדיחה על פולניות ורק מי שהיה בשואה יכול לדבר על כך בנימה הומוריסטית, כך גם אני, מתוקף הביוגרפיה הפרטית שלי, רשאי להגיד לכם להדק חגורות ולהמשיך אל הפסקה הבאה.
מאז שחזרתי ממסע הגמילה שעברתי בארה"ב, יצא לי לראות את ע' פעמים ספורות. ובכל פעם שהתראינו היה לי ברור שהשילוב בינינו הוא בעייתי מכדי שיוכל להתקיים בעולם המאורגן שגם הוא וגם אני חיים בו כעת. בפעם האחרונה שנפגשנו אמרתי לו: "שמע, אנחנו פשוט לא טובים אחד לשני. אתה זוכר את היומיים המטורפים במלון? זו למשל ההוכחה שאנחנו לא טובים אחד לשני".
הוא צחק, מלמל משהו לא ברור, ואני המשכתי: "בוא נסתכל שנייה על הדברים כפי שהם קרו, לפני עשר שנים: אנחנו יושבים, אתה אומר לי שזה יהיה רעיון לא רע אם נקנה מהבחור שלנו קוקאין גולמי ב־10,000 שקל ונמכור אותו. אתה תשים 5,000 ואני אשים עוד 5,000. ואני, במקום להגיד לך שזה רעיון גרוע, אומר לך מיד שזה רעיון מעולה, ולא רק שאני כבר יודע עם איזה חומרים נוכל לערבב את החומר הגולמי, אני גם הולך לארגן לנו דרך איזו מישהי שאני מכיר במלון תל אביבי יוקרתי הנחה על שתי סוויטות במלון. כי הרי כולם יודעים שצריך לפחות שתי סוויטות במלון - אחת שתשמש כמעבדה כימית ואחת שתשמש כעמדת מכירה - כדי להוציא מבצע כזה אל הפועל כמו שצריך. אתה מבין למה אני מתכוון? אנחנו רק מגבירים את השיגעון אחד של השני".
"אתה יודע מה", הוא אמר ולקח נשימה עמוקה שנשמעה כמו קריאת מצוקה, "אנחנו באמת לא ממש טובים אחד לשני, זה נכון. זו באמת הייתה החלטה לא הכי חכמה. בכלל, בכל הסיפור הזה לא היה שום דבר חכם".
בימים ההם, לפני עשר שנים, התפקיד שלי היה לדאוג שהעיר לא תירדם. זה מה שהייתי אומר לכל מי שהיה שואל אותי למה אני אף פעם לא הולך לישון. הערנות שלי, הייתי מסביר, היא לא פחות משליחות רוחנית. והייתי אומר את זה בכזו רצינות, שהיו לא מעט אנשים שהאמינו.
ע' לא האמין לזה, אבל אהב לשמוע אותי אומר את זה. אני חושב שזה הצחיק אותו. ורק בשביל זה הייתי מוכן להגיד את זה לכל איש שעבר בסביבתי. גרנו אחד ליד השני, דלת מול דלת, ובמובנים מסוימים ע' הכיר אותי טוב מכל אדם אחר - כי הוא היה בדיוק כמוני: נרקומן חסר תקנה. גם הוא זחל את חייו על גחונו מיום ליום, ממיליגרם למיליגרם, מבית מרקחת לבית מרקחת, מחומר לחומר. הוא הגיע מאותה ממלכת זוחלים שאני באתי ממנה.
יום אחד בשעת צהריים ע' דפק על הדלת. הוא נראה מוטרד. "ליאור, אנחנו צריכים לדפוק את המכה", אמר. לא התרגשתי מזה. ע' תמיד רצה לדפוק משהו. "בכמה אתה חושב שהבחור שלנו ימכור לנו גרם של קוקאין גולמי - אם נקנה ממנו כמות גדולה?" (הערה חשובה: "הבחור שלנו" הוא הכינוי של סוחר סמים אילתי שנהגתי לקנות ממנו קוקאין פעם. מה שמייחד את "הבחור שלנו" מכל הסוחרים האחרים שיצא לי להכיר בחיי הקצרים הוא שהוא ללא ספק היה המקושר והבכיר מכולם).
"אני לא יודע, למה אתה שואל?"
"זה לא משנה כרגע", הוא אמר והביא לי את הטלפון הנייד שלי. "תתקשר אליו ותשאל אותו בכמה הוא עושה לנו את זה. הוא אוהב אותך, ת'קשר". אז התקשרתי אליו ושאלתי. "הבחור שלנו" הודיע שמכיוון שאני "חבר חבר", כהגדרתו, ומכיוון שאנחנו מעוניינים לרכוש כמות גדולה יחסית - הוא מוכן למכור לנו גרם קוקאין (גולמי. לפני ערבוב) ב־250 שקל. הודעתי לע' והוא חייך. "לפי החישובים שלי, הולך להיות מעניין", הוא אמר, ואני שאלתי את עצמי לאיזה חישובים בדיוק הוא מתכוון.
למחרת בערב כבר היינו בירידות של ים המלח. קבענו להיפגש עם "הבחור שלנו" בנקודה שנראתה כאילו נלקחה מסרט מערבונים קלסי: תחנת אוטובוס נטושה, אי שם בסוף הירידות של ים המלח (מכיוון ש"הבחור שלנו" היה אילתי, נאלצנו לנסוע כמעט עד אליו כדי להביא את החומר).
גם המעשה עצמו נראה כאילו נלקח ממשהו ששייך לתחום הקולנוע: היו בו שקית ניילון כהה עם 10,000 שקל במזומן ועציץ פלסטיק שבתוכו הוחבא החומר - מסודר ב־40 שקיות קטנות שהכילו גרם קוקאין כל אחת.
כבר בסביבות באר שבע צמצמנו את המלאי בגרם וחצי. הגברנו את המוזיקה באוטו ואני - שהייתי הנהג - הרגשתי כאילו אלוהים אוחז בהגה.
למלון הגענו כשאנחנו במצב צבירה חגיגי. החנינו את האוטו וצעדנו לקבלה כשאנחנו סוחבים עלינו תיק עם שלל כדורים וחומר הרדמה מאלחש שקנינו מרופא שיניים מושחת.
התכנון היה לקחת את החומרים האלו, לערבב אותם ביחד ואז להוסיף אותם אל הקוקאין שקנינו, ובכך ליצור כמות גדולה יותר של סם למכירה. לרשותנו עמדו שני חדרים ייעודיים. החלטנו שחדר 405 ישמש מעבדה וחדר 406 ישמש בתור עמדת המכירה. אם היה לנו חוש עסקי מפותח יותר היינו יודעים שהדבר הראשון שאנחנו צריכים לעשות הוא להתחיל במלאכת ערבוב החומרים במעבדה המאולתרת, אבל אנחנו החלטנו שהדבר הראשון שצריך לעשות הוא ללבוש חלוקים, לרדת לקומת הספא של המלון ולהיכנס לסאונה היבשה. "חשוב לשמור על הבריאות", אמרתי לע' לפני שנכנסנו למרחץ האדים, "חשוב להוציא את הרעלים מהגוף. כדי שנוכל להכניס רעלים חדשים לגוף, כמובן".
"העיקר הבריאות", אמר ע'.
מכיוון שחוקים לא עניינו אותנו, כולל חוקים של סאונות, בילינו בחממת האדים 45 דקות. להרגשתנו יצאנו משם בריאים הרבה יותר, אבל מהר מאוד תחושת הרעננות התחלפה בתחושת אימה, כשהתברר לנו שחוקי הפיזיקה דפקו לנו את שתי שקיות הקוקאין שהיו עלינו, והחומר הפך מאבקה לעיסה. לא הייתה לנו ברירה אלא לעלות ללובי, להתיישב באחד השולחנות, להזמין תה, להכניס לתוכו את העיסה ולערבב טוב. זו הייתה הדרך היחידה שאפשר היה להשתמש בחומר במצבו הנוכחי. זה לא היה טעים במיוחד, אבל כשאתה נרקומן אתה לא עושה דברים בשביל הטעם - אתה עושה אותם כי אתה לא יודע לעשות שום דבר אחר.
מהנקודה הזו ועד לנקודה שבה שכבתי בתוך חדר האמבטיה של חדר 406 כשלידי מונח מגש עם משקל אלקטרוני למשקלים זעירים (לא קל להשיג אחד כזה) והרבה שקיות עם אבקה לבנה - אני לא זוכר הרבה.
כך או כך, אני טבלתי באמבטיה, ובינתיים אנשים שונים ומשונים - אפשר לכנות אותם "קליינטים" - נכנסו ויצאו מהחדר לאחר ששלשלו את הכסף לתוך צנצנת זכוכית גדולה שעמדה ליד המשקל והשקיות עם הסחורה.
בשלב כלשהו הגיעה גם נערת שירות החדרים עם ההזמנה שלי: בקבוק יין לבן חצי יבש וכריך. למרות הפצרותיי הרבות הנערה סירבה להיכנס לחדר האמבטיה ולהניח את המצרכים לידי. הסיפור לא נגמר עד שנכנס למשוואה שטר של 50 שקל שהוגש לה כטיפ.
כמובן שבין לבין גם אני וגם ע' לא טרחנו להוריד את הרגל מהגז ולחדול משימוש עצמי בסחורה. נורא מזה, עשינו מה שעושים פעמים רבות כשאתה נמצא תחת התקפה כימיקלית כבדה והעולם נראה לך כמקום מופלא: חילקנו הרבה מהחומר לכל אידיוט שנכנס לחדר המלון. מה זה חילקנו? פיזרנו אותו כמו שהצלב האדום מפזר משלוחי מזון באזורים מוכי רעב.
ועדיין, עם כל החלוקה וההפקרות, הצנצנת בחדר האמבטיה הלכה והתמלאה. גרם קוקאין (לפני ערבוב עם הקוקטייל שלנו) עלה לנו 250 שקל, ואנחנו מכרנו את המוצר ב־500 שקל. חברים ונשים יפות בצורה שאי אפשר להישאר אדיש אליה קיבלו מאיתנו מחיר מיוחד של 400 שקל. נשים שהיופי שלהן הוא כזה שיש לקרוא על שמן כוכב לכת קיבלו מחיר סופר־מיוחד של 300 שקל. הרבה אנשים נכנסו באותו לילה לחדר 406 ויצאו עם שקיות קטנות של אבקה לבנה.
"אלה זמנים יפים", אמר ע' והרים את הצנצנת המלאה בשטרות, "תזכור את זה".
בחמש בבוקר החדר נראה כמו מפעל נטוש לייצור אייפונים במזרח הרחוק. הבלגן המוחלט ששרר בחדר היה כבר בגדר יצירת אמנות. המראה הזכיר לי תמונות שראיתי מסברה ושתילה. ע' שכב על המיטה בלי לזוז, ואני - מתוקף תפקידי בתור שומר הסף של העיר - הייתי ערני מתמיד.
בשעה שש בבוקר התחיל שלב הפרנויה המוכר. הבטתי מהחלון והיה נדמה לי שאני רואה מאחת המרפסות של המלון שעמד ממול צוות של שוטרים סמויים שמשקיפים עליי. הנבלות האלו, אמרתי לעצמי, אני אראה להם מה זה.
מיד יצאתי למרפסת והתחלתי לנופף לשלום לכיוון המרפסת החשודה. ככה למדתי לעשות מקולגה בתחום הנרקוטיקה שסיפר לי פעם שזו הדרך היחידה לנצח את המשטרה. "אתה צריך להראות להם שאתה יודע שהם עוקבים אחריך ואתה לא מפחד מהם. תחשוף אותם". פעמים רבות באותה תקופה הייתי יוצא מביתי בעיר ומתחיל לנופף לשלום לשוטרים דמיוניים שחשבתי שאני רואה מעבר לכביש. פעמים אחרות גם הטרדתי עוברי אורח תמימים ואמרתי להם: "שלום לך, אדוני השוטר הסמוי. אני מאחל לך יום מוצלח, יום של חקירות מוצלחות ומאסרים רבים".
ע' התעורר וצעק אליי: "מה אתה עושה? מה אתה, אווה פרון?"
אבל אני המשכתי לנופף. "תמשיך לישון", צעקתי אליו, "יש כאן עניינים שגדולים עלייך". ברגע שהרגשתי שעבודתי הושלמה ופעולת ההסחה בוצעה בצורה הטובה ביותר, חזרתי לתוך החדר. "נדפק לך המוח", אמר לי ע', "אתה מוכרח להפסיק להתעסק בשטויות".
לא רציתי להסביר לו מה בדיוק עשיתי במרפסת, מתוך ידיעה ברורה שיהיה קשה לו לעכל מידע כל כך מסעיר בשעה כל כך מוקדמת.
"תקשיב, אנחנו צריכים לקחת את עצמנו בידיים ולהתחיל לארגן את היום הזה", הבהיר ע', "אבל קודם כל בוא נפתח עוד שקית ונסדר את המחשבה".
הסכמתי איתו.
שעתיים מאוחר יותר היינו שוב בסאונה, אלא שהפעם הבאנו איתנו את החומר כשהוא סגור בתוך כלי טאפרוור שהחבאנו בתוך הכיס הרחב של החלוק. אחר כך נכנסנו לחדרי העיסויים ומסרנו את עצמנו לידיהן המנוסות של המסאז'יסטיות. "העיקר הבריאות", אמר לי ע' כשיצאנו ממרתון העיסויים. הסכמתי איתו. עכשיו הרגשנו מספיק בריאים בשביל לחזור לחדר ולשלוח הודעת טקסט קבוצתית לקונים פוטנציאליים. בהודעה הסברנו שעמדת המכירה תהיה פתוחה עד השעה 12 בלבד ולכן יש לבוא ולרכוש בהקדם.
זה היה אסון. כל אידיוט יודע שאין מה לשלוח לנרקומנים הודעה בתשע וחצי בבוקר. נרקומנים הם חיות לילה, ואת הציד שלהם הם עושים בשעות הקטנות. הלקוח היחיד שהגיע אלינו היה צרפתי אחד שעבד בקונסוליה הצרפתית והייתה לו חיבה עזה לחומרים מעוררים ולפלייסטיישן. במשך כל הזמן שהוא שהה אצלנו בחדר הסביר לנו המטומטם את הקשר בין איזה משחק של יריות בפלייסטיישן לבין הכיבוש הארץ־ישראלי.
כשאתה שקוע בסמים כמו שאני הייתי שקוע בזמנו אין לך כוח לפוליטיקה. אין לך לא ימין ולא שמאל. כל מה שיש לך זה רק "עכשיו" ו"מיד". טווח החשיבה של המכור הממוצע מוגבל לתחום ההתמחות שלו - שנקבע לפי סוג הסם המועדף עליו - והדבר היחיד שמעניין אותו זה ש"הבן אדם" יגיע כמה שיותר מהר. לא מעניין אותו לא פלייסטיישן ובטח שלא הכיבוש.
כשאתה שקוע בסמים, העולם הופך למקום מאוד צר, מוגבל ועצוב. כשאתה שקוע בסמים אתה לא יודע אם אתה הולוגרמה או בן אדם אמיתי.
בסביבות 12:30 בצהריים ירדנו ללובי לצ'ק־אאוט. ע', שהיה הייצוגי מבינינו, ניגש לפקיד הקבלה ושאל אותו בסגנון הכל כך ישראלי "אז מה הנזק?" הנזק, כך התברר לנו, הוא נזק שאת ממדיו אפשר להגדיר רק דרך מונחים מעולם האסטרונומיה.
ארבעה סוגי עיסויים, עשרים בירות היינקן, שני בקבוקי שמפניה, שני בקבוקי יין לבן חצי יבש, כריך גבינה צהובה, כריך טונה, סלט יווני גדול, ובערך כל מה שהיה במיני־בר, כולל הבוטנים. וכמובן שני חדרים, שהיו בהנחה אבל עדיין עלו הרבה. זה מה שהיה עלינו לשלם. ע' הוציא את הצנצנת השקופה, הניח אותה על הדלפק והתחיל להוציא שטרות. מהר מאוד תכולת הצנצנת הידלדלה וכך גם רוחו של ע' - שלאחר שסיים את מלאכת התשלום וחישב את פני הדברים אמר לי בסגנון של חייל שחזר מוייטנם עם הפרעה פוסט־טראומטית, "אנחנו בהפסדים, ליאור. המצב לא טוב".
שאלתי אותו כמה חומר נשאר.
"לא מספיק כדי להעביר את הבאסה", הוא השיב, "2 גרם".
אם לוקחים בחשבון את כמות החומר שהלכה על שימוש עצמי שלי ושל ע' במהלך 24 השעות האלו (בסביבות 10 גרם), ואת כמות החומר שחילקנו מטוב לב ומטיפשות (עוד 5 גרם בערך), ואת כמות החומר שהענקנו למקורבים ולבחורות יפות במחירי מבצע (15 גרם), ואת כמות החומר שהענקנו לנשים שיש לקרוא על שמן כוכבי לכת (4 גרם) ואת מה שמכרנו במחיר רגיל (בערך 10 גרם), ומתוך זה מקזזים את מחיר החדרים וכל שירותי המלון, פלוס עשרת האלפים השקלים שעלה לנו החומר, פלוס החומר המאלחש מרופא השיניים והכדורי, יוצא שאפילו כסף למונית הביתה לא היה לנו.
התחלנו ללכת ברגל לכיוון רחוב ארלוזורוב, שם גרתי אז. שלוש שנים וחצי התגוררתי ברחוב המחורבן הזה, ומרוב שהייתי מנותק מהמציאות לקח לי שנתיים לגלות שהכביש בארלוזורוב הוא כביש לתחבורה ציבורית בלבד. במשך שנתיים הייתי נעמד מול החלון נדהם ואומר לעצמי בהשתאות: "אני לא מאמין, איזה קטע זה. רק מוניות ואוטובוסים עוברים ברחוב הזה".
lior.dayan@maariv.co.il
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם