כבר לא צבא העם
ההודעה על הקטנת המענק למילואימניקים מוכיחה שאנחנו חיים במדינה שבה משרתי המילואים נדמים לשאר האזרחים כמתבגרים בקייטנה ומילים כמו "ערכים, תרומה וציונות" נטחנות בידי פוליטיקאים ציניים
ובצהריים, הודעה בקבוצת הווטסאפ של הפלוגה. הרס"פ מביא לידיעת כולנו שהלכו 1,150 שקל, כי לחייל שביצע בשנת 2012 26 ימים, שזה בעברית מילואימניקית קו פלוס אימון, ירדה מדרגת המענק המיוחד כך שהשנה נקבל 1,150 שקל פחות ממה שקיבלנו בשנה שעברה, חוץ מהמ"פ שעבר כבר מזמן את המדרגות האפשריות, מה שממש עוזר לו בעבודה, בבית ובלימודים.
כך, באבחת החלטה, הלכו אלף שקל, באמצע המנגל. אני בטוח שהיה מי שישב במשרד האוצר ובמשרד הביטחון ודאג לכך שברגע שתפורסם ההודעה על השינוי במדרגות והכתבות המקטרגות שבעקבותיה תצא הודעה הפוכה מטעמו ובה ייכתב, בוודאי:
"משרד הבטחון וממשלת ישראל מעריכים ומוקירים את מערך המילואים, חוד החנית של ביטחון ישראל. בשנים האחרונות נערך עדכון מענקי המילואים על מנת לאפשר ליותר חיילים זכאות למענק שכזה, בנוסף לחקיקת חוק המילואים להחלת מערך מענקים למשרתים. יחד עם פעילות נוספת כגון אינסטלטור לתחזוקת משק הבית של המילואימניק וגמול נסיעות בגין רכב פרטי, והגדרת ל"ג בעומר כיום המילואים וחודש מאי כחודש המילואים, אין ספק שמדינת ישראל מעריכה את המשרתים". שזה אומר במילים פשוטות - תגידו תודה שאתם מקבלים את מה שאתם מקבלים, כי אם הייתם ניצולי שואה או נתמכי רווחה, היינו חותכים לכם גם את החלבה מהמנות קרב.
אבל את הרס"פ שלי זה כבר לא מעניין, כי הוא מרגיש שדפקו אותו והקבב כבש נתקע לו בגרון. גם את סמל התצפית ואת מפקד הרתק זה לא מעניין. מה שמעניין אותם זה שביום העצמאות, יום של גאווה לאומית, הוקרה לצבא ולחייליו, דווקא ביום הזה הם מרגישים שלא כל הטיפות שיורדות עליהם הן גשם.
אז יאמר המ"פ, שאין מה לבכות, כי לפני 20 שנה, מילואימניקים ישבו במוצבים שכוחי אל 40 יום בשנה, בלי מענק ובלי שום פיצוי. כי צריך. אבל לפני 20 ו-30 שנה, להיות מורה היה משהו. ולפני 40 שנה, לא הייתה בכלל שאלה מה בא קודם, צורכי החברה או צורכי הפרט. גם היום אין שאלה כזו, אבל התשובה התחלפה.
אנחנו בעולם אחר. עולם שבו שירות קרבי בצבא הוא שירות התנדבותי לכל דבר ועניין, עולם שבו משרתי המילואים נדמים לשאר האזרחים למתבגרים מורעלים בקייטנת בנים בלבד, עולם שבו מילים כמו "ערכים, תרומה וציונות" נרמסות ונטחנות עד דק בידי פוליטיקאים משופשפים ואנשי תקשורת שמבינים שהציבור הישראלי אוהב לדבר על מילים כאלה, אבל שכח מתי הפעם האחרונה שבאמת נדרש לקיים אחת מהן (ולא, 10 שקל תרומה במסרון הם לא מעשה ציוני, הם רפלקס-סמס).
בעולם כזה, המילואימניקים מרגישים באופן אוטומטי שדורכים עליהם. כשהמילה "מילואימניק" תורגמה למילה "פראייר" על ידי דורשי השוויון בנטל ואלו שתפסו עליהם טרמפ לכנסת, כבר לא משנה מה תעשה הממשלה, האינסטינקט כבר יאמר "דפקו אותי", על אחת כמה וכמה אם הורידו לי השנה 1,000 שקל, למרות שבשנה הבאה, השינוי הזה ספציפית יוסיף לרס"פ שלי 1,300 שקל.
אין ברירה, צריך לשנות את התפיסה. צריך לקרוא לילד בשמו - צבא העם הוא כבר לא צבא העם, גם לא צבא חצי העם. הלוחמים בגולני ובגבעתי, שלא לדבר על מג"ב וגדודי הבט"ש, כבר לא מגיעים מאותם מקומות שמגיעים מעצבי דעת הקהל. כשחצי שכבה מטירת כרמל הולכת לגולני, היא הולכת כי חשוב, כי צריך, כי זו תרומה וכי זו שליחות. כשחצי שכבה מרמת גן הולכת למודיעין ולחטיבת הדוברות והתקשורת, היא תורמת למדינה תרומה אדירה וחשובה מאין כמותה, אבל היא הולכת לשם גם מתוך ההבנה ששם האתגר האינטלקטואלי גדול יותר וגם כי זו הדרך הכי מהירה להגיע לרכב ליסינג, או לערוץ 2, או לכנסת.
כדי שהמילואימניקים (והמורים, והרופאים, והאחיות והעובדות הסוציאליות ולעזאזל, כל מי שנוקף אצבע בשביל המדינה הזו) לא ירגישו שדופקים אותם, המדינה צריכה להתחיל להבין שאין כאן מעמד ביניים אמיתי. יש כאן מעמד משרתים, ערכי, בעל שליחות, תודעה לאומית ודמוקרטית, שלפעמים מרוויח 2,000 שקל בחודש, ולפעמים גם 40,000 שקל בחודש, אבל העשייה שלו תורמת למעגל רחב של אנשים.
במעמד הזה אסור לפגוע, צריך לשדר לו כל הזמן כמה הוא חשוב וכמה הוא טוב. כן, כן - להפסיק להגיד למה כוווולם צריכים לשאת בנטל ולהתחיל להשקיע במי שבאמת נושא בזכות לשרת את המדינה. וצריך לשרת אותו בחזרה.
לשרת בחזרה זה אומר לקבוע מדד אחר לגמרי של תגמול ותמרוץ לתרומה למדינה. זה אומר נקודות זיכוי במס הכנסה על פי מדד התרומה לחברה, מדד שכל כלכלן מתחיל יוכל לגבש, מדד שבו תפקיד בכיר בהיי טק יהיה שווה פחות מבחינת מיסוי מאשר סגן מנהל בית ספר, או פקיד רווחה, או רס"פ במילואים.
זה דור שיצטרך לספוג את הכשל החינוכי של הדור הקודם, את הניכור שהרוויחה ביושר המדינה. כולי תקווה שהדור הבא כבר יתחנך שוב על ערכים של תרומה, של יחד, של זהות ישראלית. לא צריך לנסוע בשביל זה לחברון, כל מה שצריך הוא לתת למורים את האפשרות והחופש לדבר על זה בכיתה.
וזה גם אומר עוד משהו, פשוט, ישן ואולי הו-כה-לא-טרנדי- להזכיר לכולנו בכל יום כמה המדינה הזו צריכה את האנשים שישרתו אותה. בלי סטטוסים ובלי הצהרות, פשוט לעשות.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם