הקו האדום של הרשל'ה
למרות האיומים, אסד משתמש בנשק כימי ובישראל ובארה"ב לא מגיבים. שני לקחים שאפשר ללמוד מהשתיקה מול ההסלמה בסוריה
האמת היא שגם ישראל לא ממש יודעת מה עליה לעשות, בזמן שמתברר שעם סופו של משטר אסד עלול להגיע גם סופן של ארבעים שנות שקט בגבולנו עם סוריה. ואולי צריך לברך על כך שהגענו לקו האדום של הרשל'ה, ואנחנו כבר יודעים שאין לנו מושג מה לעשות. טוב שזה לא קרה מוקדם יותר, כשעוד היו אשליות כאילו יש שם איזה עימות של טובים מול רעים, וכאילו העולם החופשי רק מחכה לרגע שתהיה לו עילה מספקת להתערב למען הטובים ולהכריע את המערכה העקובה מדם. עדיין יש באירופה כמה כוחות, בעיקר צרפת, שממשיכים להאמין בסיפור הנאיבי שסופר בתקשורת העולמית על לוחמי חופש שמורדים בשלטון הרודני והמושחת של אסד. אבל נשיא ארה"ב כבר לא שם, וגם ישראל (מלבד אולי הנשיא שלה) הפסיקה לחלום על היום הבהיר והשמח שבו אסד ייפול.
בעצם, שני דברים למדנו בבוא הקו האדום הזה: ראשית, לקח בינלאומי. אין בסוריה טובים ורעים. שני הצדדים שם טובחים בבני עמם ללא רחם, ואף אחד לא יודע מה טוב יותר לעולם החופשי ולאזרחי סוריה - ניצחון המורדים ונפילתו של אסד, או ניצחון אסד ודיכוי המרד. בין כך ובין כך הצד המנצח יעשה שפטים נוראים ביריביו ולא יחוס על נשים, זקנים וטף, והטרגדיה לא תיפסק כל כך מהר.
שנית, לקח ישראלי. פתאום אנחנו דואגים וחוששים ממה שיקרה בגבולנו הצפוני אם אסד ייפול. מה שאומר שלא נכון שיש שני מצבים בעולם, או שלום או מלחמה. יש לפחות ארבעה מצבים: מלחמה, אין מלחמה, שלום, ידידות. הראשון כבר לא קיים בגבולותינו ארבעים שנה, הרביעי עדיין רחוק כימות המשיח, ואילו השני והשלישי לא כל כך שונים זה מזה. משטר אסד המרושע והעוין סירב לדבר איתנו ובוודאי שלא הראה שום סימן של נכונות שלום, אבל שמר על השקט בגבול ישראל טוב משעשו זאת המשטרים במצרים ובירדן, שאיתם חתמנו על חוזי שלום. זה לא אומר שצריך להפסיק לחתור לשלום, אלא שעלינו לדעת שהסכם שלום הוא לא הרבה יותר מהסכם הפסקת אש, ולשקול בהתאם את המחיר ששווה לשלם עליו.
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של מעריב
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם