לשנות את חוקי המשחק
כאן כבר לא חותמים בשקט ובקלילות על הסדרי חוב, לא מוכרים מחצבים לאומיים בזול ולא מפקירים המילואימניקים. זה נגמר. כאן עובדים קשה
במדינה הזו מסתובבים אנשים שלא מבינים מה קרה כאן לפני שנתיים. פקידים במשרד הביטחון שאומרים לעצמם שאם הייתה השנה מלחמה אז כנראה שהם יהיו חייבים לשלם קצת פחות למילואימניקים. הגיוני, לא? זו אותה חשיבה שלפיה הציבור ייתן למדינה ולנציגיה לשתף פעולה במכירת נכס לאומי כמו ים המלח לחברה קנדית, או שהמחאה נגד הטייקונים ויוקר המחיה הייתה כנראה התפרצות מפונקת של ציבור שבע ומשועמם, ולכן אין בעיה להמשיך במלאכת הביזה של הכסף הציבורי. ופקידים של משרד האוצר שמשוכנעים שעכשיו זה הזמן הנכון להרוג פרויקטים גדולים של תשתית, הרי יש חור בתקציב ומישהו צריך לשלם את המחיר. נניח, הנוסע של הרכבת.
נתחיל עם בנק לאומי. יש סוג של היגיון בטיעוני ההנהלה. אם לאומי לא יגיע להסדר חוב עם נוחי דנקנר, והוא והאימפריה שבנה יהפכו לחדלי פירעון, כל החוב יידרדר לאלף עזאזלים. והציבור יפסיד רק יותר. מה שהנהלת בנק לאומי פשוט איננה מצליחה להבין הוא שהיא משלמת עכשיו את המחיר על שנים של אשראי מפוקפק לחברי מועדון הטייקונים הישראלי. החטא איננו בהסדר החוב; הסדר החוב הוא רק הדובדבן הרקוב שבקצפת. העוגה כולה היא עוגת ההפקרות שנוהגת במוסדות הפיננסיים הישראליים שמלווים את כספנו - ממון מוגבל שצברנו בעבודה קשה - כדי לאפשר את הרפתקאותיהם המופרכות של אדוני מושבת המטעים הקרויה ישראל.
בישראל התקיימה במשך שני עשורים כלכלה נשלטת. היא נשלטה על ידי טייקונים ובני בריתם, רגולטורים סלחנים ופוליטיקאים שאינם מתחלפים. לכאורה, הכלכלה נראתה חופשית. תחרותית וצבעונית. רק שמחירי שמן הזית היו איכשהו דומים, בכל מקום (ומופקעים, כמובן). וגם מחירי השיחה בטלפון הסלולרי. והעמלות בבנקים. כמו במדינה קומוניסטית, ישראלים יכולים היו לבחור בין מותגים, אבל כל המוצרים יוצרו על אותו פס ייצור. שמו היה ביזה.
התוצר הלאומי הישראלי צמח במהירות, היעילות עלתה וכך גם שעות העבודה, אך השכיר הישראלי הפך לבטרייה קטנה שמייצרת מעט אנרגיה עבור המטריקס שנוצר במיוחד עבורו. אדוני המושבה נהנו מאוד מהמצב הזה; הם צברו הון ומה שלא צברו - לוו מאיתנו, באמצעות הנאמנים שלנו, מנהלי הבנקים (מצחיק לחשוב עליהם ככה, כנאמנים, לא?).
אדוני המושבה הפכו לרעבתניים. חמדניים. האיזון הפנימי המועט הלך והתערער. לבסוף נקרעה היריעה של האשליה. המחאה פרצה. גדודים של יחצנים, אנשי פרסום, טייקונים ופוליטיקאים התגייסו כדי לכבות את האש ההיא; הם סברו שהצליחו. זו הייתה טעות קשה בהערכת הכוח של השינוי.
המחאה רק מתרגמת את עצמה, שוב שוב, בדרכים שונות. פוליטית, עידן המובארקים, אותם פוליטיקאים שלעולם אינם מתחלפים, בא אל סיומו הרשמי בבחירות האחרונות. כלכלית, החברה הישראלית מודעת יותר לתחרות - תחרות אמיתית, לא ישראבלוף - ממה שהייתה אי פעם. חברתית, הישראלים לא מוכנים יותר. הם לא מוכנים להיקרא למילואים ואז לשמוע שמורידים להם דמי מילואים, והם לא רוצים להישאר בבנק שמלווה בקלות את כספנו ואז מוחק את החוב בקלות רבה אפילו יותר.
שרידי הסדר הישן עוד לא הפנימו שהפרדיגמה התמוטטה עליהם. הם עדיין לא מבינים מה קרה. אז לפעמים מנסים, בשיטת מצליח, לרמות או להרדים את הציבור. אבל הישראלים ערים, הם התעוררו, וספק גדול אם יחזרו לתנומה הרעילה של העשורים האחרונים.
ישראל איננה זקוקה לתאגידי ענק ציבוריים שמבוססים על גרעין שליטה, ללא פיקוח הולם של שומרי סף מוסדיים. התאגידים הללו מגדלים שומן. הם מתגאים בגודלם, אבל גודלם איננו פונקציה של הצלחת ההנהלה שלהם - אלא של הניוון במשק הישראלי, שמבוסס כולו על מה שגיא רולניק מכנה "המחוברים". גודלם הוא פונקציה של כישלוננו המשותף. המבוכות הבינלאומיות של הטייקונים מוכיחות את מה שכבר ידענו - הם צמחו וקיבלו אשראי זול בזכות חולשת המשק הישראלי, לא בשל ניהול גאוני. אחרי שהאמת הזו נחשפה, הם רוצים תספורת והסדרי חוב. אנחנו רוצים בהצלחתם, אבל איך יתמודדו עם התחרות הבינלאומית כאשר כאן, בתוכנו, הם שיחקו על רצפה עקומה עם שופט שנקנה מראש, ובמזומן?
מה שאנחנו רואים כעת הוא את התנגשות הפרדיגמה הישנה של אדוני המושבה עם המציאות של ישראל שהתעוררה. כאן כבר לא חותמים על הסדרי חוב בקלילות ובשקט, לא מוכרים מחצבים לאומיים בזול, לא מפקירים את המילואימניקים ולא בוזזים את הקופה. זה נגמר. כאן עובדים קשה, ומנסים להצליח, ורוצים תחרות ושוק עבודה הוגן, ולא רואים סתירה בין חופש כלכלי ובין דיור בר השגה. ואם זה לא מתאים למישהו, הוא יכול לעזוב. כן, זה יהיה קשה בהתחלה. אבל זה החוזה הנשכח של החברה הישראלית, והוא עודנו בתוקף. נגן עליו, אם נצטרך.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם