פסיבי, אגרסיבי
עם חידוש משפטו של ליברמן הספינולוגים חוגגים; למה השופט יורם דנציגר לא צריך לשבת בערעור אולמרט; ומהם סיכוייו של קצב לזכות בחנינה
הנה לדוגמה שיח ציבורי אופייני מהחודשים האחרונים: מחד, נשמעים קולות עלומים כי ליברמן "הפעיל לחצים" על חברים בוועדת המינויים במשרד החוץ כדי להעביר את מינויו של זאב בן אריה לתפקיד השגריר בלטביה; מנגד, טוענים מקורבי ליברמן שלא הופעלו לחצים כאלה ושחומר החקירה מוכיח זאת. שיח מרתק, אבל כל כולו תולדה של ספין עיתונאי. ממש כמו השיח על הנורמות של ועדת המינויים: היו כאלה שטענו כי סתם נטפלו לליברמן, שכן הוא לא המציא את הנורמות הקלוקלות בוועדה.
הספין בפרשת ליברמן מנסה לכוון את הציבור המבולבל לשאול אם ליברמן פעל באופן חריג כדי למנות שגריר שרצה לגמול לו, ואם סגנו, דני אילון, שאולי מונע מרגשות נקם, ביקש להעליל עליו את העלילה הזאת. האמת היא כמעט הפוכה: תיק השגריר מבוסס על ההנחה שכל מה שהתרחש בתהליך מינויו של בן אריה לתפקיד השגריר בלטביה היה רגיל עד בנאלי. האמת היא שברור לחלוטין שסגן שר החוץ דאז, דני אילון, שכיהן כיו"ר ועדת המינויים במשרד החוץ, היה שליחו בפועל של השר, וברור לחלוטין שכל המועמדים שהציג בפני הוועדה היו מועמדיו של השר. איש לא ראה בכך פסול - לא ליברמן, לא אילון ולא חברי ועדת המינויים. לכן גם לא היה שום צורך להפעיל לחצים כדי למנות את בן אריה, שכן באין סיבה מיוחדת, ועדת המינויים נוטה בדרך כלל לקבל את הצעות השר למינויים. גם חוות הדעת השלילית שכתב מפקח המשרד, ויקטור הראל, לא הגיעה לידי הוועדה.
העניין הוא פשוט, וגם אין עליו מחלוקת: במהלך כל התהליך השגרתי והבנאלי של מינוי בן אריה לתפקיד השגריר בלטביה, רק איש אחד ידע ששנה לפני כן הוא, בן אריה, העביר מידע סודי ביותר לאדם החשוד בפלילים; מידע שאסור היה לו, לבן אריה, לגעת בו, לפתוח אותו; מידע שהגיע לחזקתו במסגרת בקשת חיקור דין למדינה שכיהן בה כשגריר. האדם הזה לא רק שלא פנה למשטרה כדי לספר לה על המעשה העברייני של בן אריה, אלא אף היה שותף באופן עקיף או ישיר לקידומו. העניין חמור שבעתיים, שכן אותו אדם הוא בעצמו החשוד בפלילים, ושמו הוא אביגדור ליברמן.
במילים פשוטות, הפרקליטות מאשימה את ליברמן בניגוד עניינים פלילי, שבו היה מצוי בעת שקידם כך או אחרת את בן אריה. הדיבורים על "הפעלת לחצים" ו"נורמות של ועדת המינויים" לא רלוונטיים. השאלה שתיבדק בבית המשפט היא לא אם הייתה פעולה חריגה; השאלה שתישאל היא אם ליברמן היה מצוי בניגוד עניינים פלילי במהלך פעולה שגרתית.
ההתנהגות של הפרקליטות ושל העומד בראשה, היועץ המשפטי לממשלה, הייתה מוזרה בפרשה זו. כשליברמן נשאל בחקירתו במרס 2010 אם פעל למינויו של בן אריה, השיב שאינו זוכר. הסברה המקורית של היועץ יהודה וינשטיין הייתה כי די בפסיביות של ליברמן כדי להוכיח את ניגוד העניינים הפלילי; הוא סבר כי לצורך הרשעה פלילית אין צורך להוכיח פעולה ממשית של ליברמן לקידום המינוי, אלא די בעמידתו מנגד. גם אם סבר כך (והיו רבים שסברו שקונספציה מעין זו סופה להסתיים בזיכוי), לא ברור מדוע לא ביקש מהמשטרה לחקור את אלה שבוודאי יודעים אם ליברמן דיבר איתם על המינוי - חברי ועדת המינויים ובראשם יו"ר הוועדה דני אילון. כתב האישום בנוסח הפסיבי כמעט שהוגש, עד שהפרסום של הח"מ לימד את היועץ כי יש כאלה מחברי הוועדה שדווקא יש להם מה לומר. השלמה מהירה של החקירה הפכה את כתב האישום מפסיבי לאקטיבי. אילון העיד במשטרה כי ליברמן ביקש ממנו מפורשות למנות את בן אריה.
בשפה המשפטית ההבדל בין כתב אישום א' לכתב אישום ב' הוא בין מעשה למחדל. גם מחדל (פסיביות) יכול להוות עבירה פלילית, אך אין ספק שמעשה הוא גם מובהק יותר וגם חמור יותר.
התיק יכול להסתיים בשלוש דרכים: הראשונה, הרשעה במעשה מינויו של בן אריה תוך ניגוד עניינים חמור, זאת בהנחה שהשופטים מקבלים את עדותו של דני אילון. עורכי הדין של ליברמן ינסו כמובן לקעקע את אמינותו של אילון ויטענו שהונע מרגשי נקם. לא יהיה להם קל. ראשית, גם ליברמן בחקירתו הראשונה לא שלל את האפשרות שביקש מאילון למנות את בן אריה, אלא רק השיב כי הדבר לא זכור לו; אילון, לעומתו, תיאר תיאור בנאלי, לא פלילי. שיחות בינו לבין השר על מינויים במשרד החוץ הן שגרתיות. ההבדל בינו לבין ליברמן, ועל כך אין חולק, הוא שהוא לא ידע דבר על פרשת המעטפה.
שתי הדרכים הנוספות לסיום התיק יהפכו לרלוונטיות, אם בכל זאת עורכי הדין של ליברמן יצליחו לקעקע את אמינותו של דני אילון. אז עדיין תישאר האופציה הפסיבית. הוויכוח בין התביעה להגנה יהיה רק על פרשנות. העובדות יהיו מוסכמות. השאלה תהיה אם ליברמן כשר חוץ היה יכול לאפשר קידום של אדם שמסר לו מידע חסוי מחקירתו, ואם עמידתו מנגד כשר הממונה אינה עולה כדי מעשה פלילי.
תיק בלארוס הוא שריד קטן לתיק אימתני שנחקר במשך שנים ארוכות על ידי רשויות אכיפת החוק. העיסוק הרב בתיק זה, גם של הח"מ, העלים מהשיח הציבורי את מה שעשויה הייתה להיות אחת מפרשות השחיתות הגדולות בישראל; פרשה שביום סגריר אחד נעלמה בערפל. יש אנשים בפרקליטות המדינה, גם בכירים, שמוכנים להישבע כי שום דבר אינו מקרי.
בעידן וינשטיין זה מה שיש, ולמען האמת התיק הקטן הזה עשוי להעמיד קביעות ערכיות חשובות של בית המשפט. ועוד דבר, ליברמן הצהיר לאחרונה כי אם יורשע, לא יכביד על הציבור בעיסוק בשאלת הקלון - כן או לא - ופשוט יפרוש מהחיים הפוליטיים. אם כך יעשה (אם יורשע), גם הוא, כמו בית המשפט, יהיה רשום על סטנדרט מנחה לאנשי ציבור, ואל יקל הדבר בעיניכם.
2. את הקטע הבא חייבים לפתוח בהצהרה הבאה: בינואר אשתקד החליט היועץ המשפטי לממשלה יהודה וינשטיין לסגור את התיק נגד שופט בית המשפט העליון, יורם דנציגר, מחוסר אשמה. חוסר אשמה משמעו שהיועץ לא רק שלא השתכנע שדנציגר עבר עבירה פלילית, אלא להפך, שהשתכנע כי דנציגר פעל בתום לב ועל פי חוק בעת ששימש עורך דינו של ראש העיר בת ים, שלומי לחיאני.
וכעת להצהרה נוספת: כל התיקים הפליליים שהיו פתוחים בשנים האחרונות נגד עו"ד אורי מסר, לשעבר חברו הטוב ושותפו של אהוד אולמרט, נסגרו, ביניהם תיק טלנסקי, מרכז ההשקעות ותיק הולילנד
.
ומכאן לקווי דמיון זעירים בין השניים, מסר ודנציגר: שניהם היו עורכי הדין האישיים של ראשי ערים מכהנים, ושניהם, בטרם כהונות חבריהם, היו מקושרים עמם בקשרים כלכליים הדוקים (לדוגמה, שותפות במשרד, שותפות במקרקעין, יחסי עו"ד-לקוח ועוד). נגד שניהם עלה חשד כי ניצלו את הקשר הוותיק שלהם עם ראשי הערים כדי להשיג רווח כלכלי. נגד מסר עלה החשד כי ניצל את קשריו עם אולמרט כדי לקדם את ענייני לקוחותיו; ונגד דנציגר נטען כי ניצל את קשריו עם לחיאני כדי לקבל חוזה שמן עם עיריית בת ים. כאמור, בשני המקרים תיק החקירה נסגר, אולם בשני המקרים היו גורמי אכיפה בכירים שסברו כי יש מקום להגיש כתב אישום.
משפטו של אהוד אולמרט הסתיים בזיכויים בפרשות המרכזיות (ראשונטורס וטלנסקי) ובהרשעה בפרשת מרכז ההשקעות. הפרקליטות ערערה על הכרעות הדין, וגם על גזר הדין המקל שניתן על ההרשעה בפרשת מרכז ההשקעות (מאסר על תנאי). בבסיס פרשת מרכז ההשקעות עומדת מערכת היחסים שהייתה בין אולמרט למסר: כיצד מסר נהנה כלכלית מהתערבותו של אולמרט בהחלטות הדרגים המקצועיים, שהיו תחת אחריותו במשרד התמ"ת.
זה הזמן לציין שבהרכב השופטים שידון בערעור המדינה על הכרעות הדין וגזר הדין בעניין אולמרט, יישב בין חמשת השופטים השופט יורם דנציגר. מבחינה פורמלית לא קיימת כאן עילת פסלות של שופט. לדנציגר, למיטב הידוע לנו, אין כל היכרות אישית עם אולמרט. השאלה היא אחרת: האם דנציגר חש בנוח לשבת בתיק משפטי כל כך חשוב ומשפיע, שיש בו כל כך הרבה קווי דמיון לתיק שהוא עצמו היה מעורב בו? את התהייה הזאת השמיעו באוזניי כמה עורכי דין בכירים, הן במגזר הפרטי והן בשירות המדינה. השאלה פה איננה אם לדנציגר מותר לשבת בתיק אולמרט; השאלה היא אם דווקא הוא היה צריך לשבת בתיק הזה.
3. אחרי שכשל בביטול עסקת הטיעון, הפסיד במשפט, הפסיד בערעור ונדחתה בקשתו למשפט חוזר, נחל שלשום משה קצב את הפסדו האחרון בתיק המשפטי המפורסם בתולדות מדינת ישראל; זאת לאחר הודעת שרת המשפטים ציפי לבני כי היא החליטה לאמץ את עמדת מחלקת החנינות במשרד המשפטים ולהמליץ לנשיא התשיעי של מדינת ישראל לא לחון את הנשיא השמיני שלה. זהו, נראה שבסיפור הזה כבר לא יהיו טוויסטים בעלילה. רק אירוע אחד עלול ליצור ביום מן הימים שינוי בתודעה הציבורית.
פעם סיפר לי אחד מחבריו הטובים של קצב שהאחרון הודה בפניו שקיים יחסי מין עם נשים, ביניהן שתי ה-א' הידועות, אך לדבריו בשום פנים ואופן לא כפה עליהן את עצמו. האם החבר אמר לי אמת? כידוע, זה לא היה קו ההגנה של קצב. במהלך חקירותיו ובמשפטו עמד על כך שבינו לבין א' ממשרד התיירות לא התקיימו כל יחסים, מעבר ליחסי עבודה.
דמיינו לעצמכם שיום אחד יקרא קצב לאחד העיתונאים (זה בוודאי לא יהיה הח"מ, שכן קצב יעדיף אפילו את כתב רשת "אל-מנאר" על פניו) ויספר לו אל מול המצלמה את מה שסיפר לחברו הקרוב (על פי טענת החבר). קצב יסביר כי לא הודה בכך עד היום כדי לא לפגוע במשפחתו, אך כל סיפור עבירות המין הוא עלילה אחת גדולה. אני יכול להעלות על דעתי כמה אנשים, אפילו הרבה, שיאמינו לגרסה הזאת, אך קצב כבר לא יפיק ממנה רווח משפטי. זה כבר יהיה מאוחר מדי.
אנשים רבים שואלים אותי עד היום (כמי שסיקר את הפרשה מתחילתה): "אתה באמת מאמין שהוא אנס אותה? "השאלה הזאת נובעת מהדימוי שקיים בראש השואלים לאנס קלאסי (בני סלע, האנס מהדרום, אנס המדרגות וכו'). מקרים , כמו מקרה קצב, יכולים בקונסטלציה מסוימת להחליק בקלות לעבר הגדרה של יחסים אפורים (עובדה היא שהפרקליטות הייתה מוכנה בשלב מסוים לחתום על הסדר טיעון). הרי איש לא היה בלשכת שר התיירות או במלון בירושלים וראה את האירועים בעיניו.
משפט פלילי אמור לתת פתרונות גם במקרים כאלה, ובמגרש כזה עומדים בסוף שני שחקנים, ורק שניהם: הנאשם והמתלוננת. במקרה שלנו נדמה שהנאשם עשה הכל כדי להוכיח לשופטים שהוא שקרן, בין אם באליבי שמסר ובין אם בהתנהגותו בבית המשפט; ומשום שהוא שקרן מוכח, גם אם יום אחד יקיים את הראיון הדמיוני שהזכרתי, אני כבר לא אאמין לו.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם