"למה דווקא היהודים לא מכירים ברצח העם הארמני?"
נקודות השקה רבות קיימות בין היהודים לארמנים. קטנים, מפוזרים ועברו שואה שהרגה רבים מהם. אז מדוע באסון שקרה להם לא מכירים?
וכמו שכתב האב בזדקיאן, כומר ארמני שחי בוונציה: "פרנץ ורפל הוא הגיבור הלאומי של הארמנים. ספרו הגדול הוא נחמה לנו - לא, לא נחמה, באשר אין נחמה, אך חשיבותו הוא בקיומו. הוא מבטיח שמה שקרה לעמנו, לעולם, לעולם לא יישכח".
אבל לא רק על השואה באנו כאן לדבר. לא רק על הזרוע הגדומה, אלא על תרבות שלמה, חיה יוצרת ומפעפעת, על עַם שקווי דמיון רבים מתוחים בינו לבין העם היהודי.
ביום חם שבין שני ימי שואה, זה שלנו וזה של הארמנים (המצוין ב-24 באפריל), אני צועדת אל העיר העתיקה בירושלים, לפגוש את הכומר נוראייר קזזיאן, מנהל בית הספר הארמני. אלף פעמים הסתובבתי בעיר העתיקה. תרתי את הרובעים השונים היטב. אני מכירה את כל השמלות הססגוניות התלויות בבזארים, יודעת איפה אפשר לקנות סנדלים באיכות מעולה, היכן נמצאת תצפית סודית, ומי הסוחרים הכי נחמדים שכיף להכיר להם קבוצות.
ועדיין, בכל פעם שחלפתי על פני החומה העבה המתמשכת ברחוב סנט-ג'יימס, הייתי צריכה ממש לנקוע את הצוואר כדי לקבל הצצה על חיים שלמים, סגורים, שמתנהלים שם ברובע הארמני שבינות לאבנים. בניגוד לכנסיית 'עמנואל המשיח', הנמצאת במרחק מטרים ספורים מהרובע הארמני ודואגת למשוך יהודים אל המקום (מה שמכונה בקיצור מיסיונריות), הארמנים אינם ששים להציג לראווה את אורחות חייהם. הם מושכים כתף חיננית לכל מה שנקרא יחסי ציבור, ותרבותם מעוגנת היטב באדריכלות הבתים שברובע הארמני: חומה ארוכה ועבה, דלתות קטנות וכבדות, צמחי הסוואה מטפסים.
"זה כמו התיירים שהולכים להציץ על כת האמיש", אומר קזזיאן למשמע התיאור המתלונן שלי. "לאף אחד לא מתחשק שיצביעו עליו".
אולי אם הייתם מספרים על התרבות והדת שלכם, אנשים היו מפגינים סקרנות בצורה קצת יותר מנומסת?
"הרובע נמצא למעשה בתוך מנזר, ולאף מנזר אי אפשר להיכנס".
תחושת המיעוט הטבעית שמקננת בכל יהודי במפגש עם בני עמים אחרים, מתמוססת כשאני משוחחת עם קזזיאן. מיעוט שמרגיש מיעוט, לא משנה איפה תשים אותו, תמיד יצניע את עצמו, גם אם מדובר באחד המיעוטים המעניינים בישראל.
כ-15 אלף ארמנים מתגוררים בישראל. אלפיים מתוכם בירושלים והשאר מפוזרים ביפו, בת-ים, פתח-תקווה, ראשון-לציון ועוד. קזזיאן מספר שמדובר בזוגות מעורבים שהגיעו בשנות ה-90, בעלייה הגדולה ממדינות חבר העמים. רובם אינם מקיימים אורח חיים דתי ארמני – כלומר, אינם הולכים בימי ראשון לכנסייה וכדומה - אבל מחוברים מאוד לדופק החיים בקהילה.
בראש העדה הארמנית עומד הפטריארך נורהאן מנוגיאן. בינואר האחרון, לאחר שהפטריארך הקודם נפטר, נבחר מנוגיאן באספה דמוקרטית לרשת אותו. קזזיאן מסביר שבחוקה הארמנית לא נקבע מועד לסיום כהונת הפטריארך, והוא משמש בתפקיד עד מותו (כמו אצל הקתולים, למרות התפטרותו המפתיעה של האפיפיור לאחרונה).
בית הספר שבו אנו נמצאים ממוקם בתוככי הרובע הארמני, סמוך למנזר. כבר בשנת 1860 שכן במקום בית ספר לבנות. לאחר השואה הארמנית הוקם כאן מבנה חדש, שכל מטרתו לשמר את שפת העדה. בית הספר נחשב לפרטי, כלומר מתוקצב חלקית על ידי המדינה, והמקצועות הנלמדים בו יכולים לעורר קנאה בכל הורה: לימודי שפות רבות, פסיכולוגיה, אמנות (פעמיים בשבוע, כולל עבודה בקרמיקה ארמנית), עבודה סוציאלית כבר מכיתה א (!), פיזיקה ועוד. את כל אלה מנחילים יחד עם ערכי הכבוד של פעם: "אצלנו עדיין קמים כשהמורה נכנס", אומר קזזיאן.
סמארטפונים נכנסים אצלכם לכיתות?
"בשום פנים ואופן. נשארים בחוץ. תמסרי לישראלים שזה עובד".
לדברי קזזיאן, מטרת הכנסייה היא להשאיר את הצעירים בירושלים ובתוך הקהילה, "ולשם כך אנו משקיעים הרבה בחינוך ובמלגות תמורת עבודה בעיר. בנוסף יש פרויקטים חברתיים שונים, שחלקם נאבקים בתופעות הבריונות. כן, גם על המקום השקט והמכונס הזה הן לא פוסחות".
האם לימוד נושא השואה הארמנית קיים רק סביב יום הזיכרון, או גם בשאר ימות השנה?
"אנחנו מנציחים את השואה בדרכים שונות ורבות. חשוב לנו לזכור ולספר איך זה קרה, ולהעביר הלאה, לבני הדור הבא".
אוויר חם נכנס לחדר וממיס מחיצה שקופה. אני מניחה את העט ומספרת לקזזיאן שישראלים רבים מרימים גבות בשורה של תהיות הקשורות לארמנים, כמו מדוע הקרמיקה שלהם כל כך יקרה. קזזיאן, אגב הגשת כיבוד, מפתיע: "אם תיסעי לארמניה, לא תמצאי שם אמן קרמיקה אחד".
למה?
"כאשר הבריטים החליטו לשפץ את כיפת הסלע, הם הביאו תורכים וארמנים שיסייעו להם, ורק כאן, בירושלים, הם שכללו את האמנות והפכו לבעלי שם עולמי".
מההיסטוריה הפרטית של קזזיאן אפשר ללמוד על קווי האישיות הכלליים של המהגרים הארמנים. "בני משפחתי נמצאו בעמדות בכירות בשלטון בתורכיה", הוא מספר. "בגלל זה הם הצליחו לברוח משם ללבנון, שבה נולדתי. סבי מצד אבי חזר לתורכיה, אבל לאחר שראה שהמצב שם לא טוב, הוא מיהר לחזור ללבנון".
בכנסייה שאליה משתייך קזזיאן קיימים שני סוגי כמרים. "הראשונים הם אלו המשרתים בקהילות ורשאים להינשא, וסוג נוסף הם ה'ורטאבד' (או ורדאפט) – כמרים-נזירים שאינם מתחתנים, חיים יחד בקהילה ויכולים להתקדם לדרגת בישוף".
מה אתה?
"ורטאבד. זה השירות הקטן שלי לעם ולכנסייה הארמנית".
אני נזכרת בכתבה שקראתי לא מזמן, על תופעת הארמנים שנחטפו ונאלצו להתאסלם בגיל צעיר. חלקם משמרים עד היום את הזיכרונות גם בתוך החברה המוסלמית שאליה נכפו להיכנס - זו אופה עוגת פסחא, וזה שומר על שמו הארמני ואינו מוכן להחליפו. אני מספרת על כך לקזזיאן, ונראה שהנושא אינו זר לו, אך הוא אינו מרחיב.
כאמור, מטרת בית הספר שלו היא לשמר את השפה הארמנית. "מעל 95 אחוז מהארמנים בכל העולם שולטים היטב בשפתם", אומר קזזיאן. "יש לכך חשיבות עצומה. הנה אתם, עוד לפני שקמה המדינה שלכם, כבר יכולתם לחלום עליה בעברית.
הוא עצמו, כמו לבנטיני אמיתי, דובר שש-שבע שפות שונות. אחת מהן היא תורכית. "השפה הזו שימשה את הוריי כשפת סוד, מה שגרם לי לרצות להכיר אותה לעומק", הוא מספר בחיוך.
רב-לשוניות אינה דבר חריג בקרב הארמנים. רבים מהם דוברים לפחות שלוש-ארבע שפות באופן שוטף. ואם כבר שפות, מעניין לציין במה עסקו הארמנים בראשית ימי ההיסטוריה: על פי המסורת, לאחר בניית מגדל בבל ובלבול השפות, הם מילאו את הצורך שנוצר ועבדו כמתורגמנים.
המיתולוגיה הארמנית מגיעה עד האייק, נכדו של נוח ומייסד ממלכת אוררטו הקדומה ששכנה מצפון למסופוטמיה. הר אררט, או בשמו הארמני 'הר מיסיס', מקודש לעם זה ונחשב אצלם כמקום עגינתה של תיבת נוח (ביהדות יש הטוענים שהאררט המקראי נמצא דווקא בין הרי האטלס). וכמו הר הבית, המקודש לעם היהודי ואינו נמצא בשליטתו, גם אררט אינו בריבונות הארמנים: הוא נשקף מארמניה אך נמצא בתורכיה. מסופר על תורכי אחד ששאל כומר ארמני מדוע הסמל הלאומי שלהם נמצא מחוץ להישג ידם. הצביע הכומר אל השמיים וענה לו: ומה תאמר על הירח והכוכבים שבחרתם לשים על הדגל שלכם?
יש נקודות דמיון נוספות בין יהודים לארמנים: כמו אצלנו, גם אצלם מספר האנשים שנמצאים בגולה גדול יותר ממספרם במולדת. כמו היהודים, גם הארמנים נודעו במשך השנים בהצלחה המסחרית והתרבותית שלהם, שעוררה את קנאת שכניהם. וכמו מולדתם של היהודים, גם ארץ הארמנים הייתה נתונה במהלך ההיסטוריה תחת שלטונן של אותן אימפריות – אשור, בבל, רומא ומאוחר יותר פלישות מוסלמיות.
את הנצרות הם קיבלו עליהם בשנת 301 והיו הראשונים לעשות זאת כעם, עשרות שנים לפני שהאימפריה הרומית התנצרה כולה בהוראת הקיסר. על פי אחת המסורות, משפחת המלוכה הארמנית שהתנצרה הייתה משושלת בית דוד, והגיעה לארמניה עם גולי בבל. השירה והמוזיקה של הארמנים מיוחסות לזמרת הלווים בבית המקדש.
בהתנצרות הארמנים כרוך סיפור אגדה מעניין. מסופר על גריגורי המאיר, ארמני שנמלט לקפדוקיה, שם הוטבל לנצרות וחזר לארמניה כדי לעשות נפשות לדתו החדשה. המלך תירידת לא אהב, בלשון המעטה, את רעיונותיו של גריגורי, והשליך אותו לבור (כיום מזוהה המקום כמנזר חור וירפ). כעבור זמן חלה תירידת והתחיל להתנהג כחזיר בר וללחך עשב. ישועתו באה לו רק לאחר שאחותו חלמה שלוש פעמים כי גריגורי בלבד יוכל לרפאו. האסיר שוחרר מכלאו, השפיע על המלך להתנצר, ומחלתו של תירידת נעלמה באורח פלא. בעקבותיו התנצרה הממלכה כולה.
איזה מקום תופסת אצלכם ירושלים לעומת ארמניה, אני שואלת את קזזיאן. "הלאומיות היא צד חזק מאוד בחיינו כארמנים", משיב הכומר. "אדמה, שפה ודת הם חלק בלתי נפרד מזהותנו. ירושלים היא בשבילנו ההשראה והמקום הקדוש ביותר; ארמניה משמשת כמולדת, כארץ אבות, כמקום שבו התגבשנו לעם".
מהם בעצם ההבדלים בין הארמנים לשאר הנוצרים?
"בשנת 451 התכנסה בחלקדון ועידה שקבעה כמה עקרונות של הנצרות. הוחלט שם שלישו יש שני טבעים, אחד אנושי ואחד אלוהי. לארמנים לא היה זמן להגיע לוועידה. היה לנו הרבה יותר דחוף להתמודד עם הפלישה הפרסית. לא הצלחנו לבלום את הפרסים, אבל לפחות קיבלנו חופש דת ואוטונומיה".
ומה לגבי הוועידה?
"אנחנו, יחד עם שאר העדות המזרחיות - כמו האתיופים, הקופטים ואחרים - לא קיבלנו את ההחלטה שלה. מבחינתנו יש לישו טבע אחד שמביא לידי ביטוי את שני החלקים. למעשה, מבחינה פוליטית ולאומית ההחלטה שלנו גיבשה אותנו והותירה אותנו כקבוצה עצמאית".
על שולחנו של קזזיאן נמצא מעמד לעטים שעליו חרותות אותיות בכתב ארמני. בשנת 406 המציא סנט מסרופ את הכתב הזה, מהלך שהיה חשוב מאוד להתגבשות העם המשתמש בו. עד אז, השפה הייתה מדוברת בלבד ונכתבה באשורית או ביוונית. מסרופ המציא כתיב בן 38 סימנים, ובעקבות זאת החלה פריחה תרבותית אדירה: נכתבו ספרי היסטוריה, מדע ורפואה, וכל כתבי הקודש תורגמו לארמנית, כמו גם יצירות בשפות שונות.
אני שואלת את קזזיאן אם הוא סבור שסבל ואסונות משפיעים על האמנות, כפי שקרה אצלנו, עם הענף המכובד של ספרות שואה שנכתבה מאז אמצע המאה שעברה. "אני בטוח שיש השפעה כזו", הוא עונה. "דוגמה טובה לכך היא היצירה של ארשיל גורקי. יש לו ציור שבו נראות אמא שלו וידיהן של האמהות שלה. חיבוק של אם, מה יותר טבעי מזה? אלא שגורקי, שאמו נפטרה כשהיה קטן בתוך כל הסבל של השואה, לא ידע איך לדמיין אפילו את האחיזה הפשוטה הזאת. לכן ציורי הידיים של האמהות מטושטשים מאוד, וזה כמובן מראה את הנגיעה של הסבל בפגישה עם המכחול".
מה שמוביל אותנו לשיחה על השואה הארמנית. בשנת 1890 חיו ברחבי האימפריה העות'מאנית כ-2.5 מיליון ארמנים, מרביתם נוצרים. רוסיה, שרצתה להחליש את העות'מאנים, עודדה את הארמנים לשאוף לאוטונומיה. כדי לא לאבד את שליטתו, החליט הסולטאן עבדול חמיד השני להסית את הכורדים כנגד הארמנים. כשאלה האחרונים התקוממו, רצחו חיילי הצבא העות'מאני וכנופיות כורדיות בין 100 ל-200 אלף ארמנים והרסו מאות כפרים, כנסיות ומנזרים. כל זאת אירע במהלך השנים 1894-1896, והיה רק הקדמה לבאות.
בימי מלחמת העולם הראשונה שלטה בתורכיה מפלגת 'התורכים הצעירים' הלאומנית. הארמנים תמכו בממשלה, מתוך תקווה שמדיניותה כלפיהם תהיה שונה מזו של עבדול חמיד השני, אלא שתקוותם התבדתה. השלטון התורכי, שחשש כי הארמנים יהוו גיס חמישי במלחמת העולם, דאג להחרים את הנשק שהיה בכפרים הארמניים ולפזרו בין תושבי הכפרים התורכיים והכורדיים הסמוכים. לאחר מכן נלקח גם נשקם של החיילים הארמנים, והם רוכזו בפלוגות עבודה.
בעקבות היחס העוין ערקו חלק מהחיילים הארמנים לצבא הרוסי שלחם כנגד תורכיה. בראשית 1915 אף החלו יחידות ארמניות של הצבא הרוסי בגיוס ארמנים בשטח התורכי. בתגובה, קובצו ב-24 באפריל של אותה שנה 250 אינטלקטואלים ממנהיגי הארמנים, ובלילה אחד נורו כולם למוות. היה זה צעד ראשון בסדרת מעשי טבח שהתרחשו ברחבי תורכיה. שלא כמו הגרמנים בני בריתם, לתורכים לא הייתה מכונת השמדה משומנת, אבל גם הם לא בחלו בשום צורת הרג: טרנספר, צעדות מוות, שרפה והטבעה היו רק חלק מהשיטות שנקטו לחיסול אזרחים ארמנים. על פי הערכות שונות, מספר הנספים בשנים 1915-1918 נע בין 600 אלף ל-1.5 מיליון בני אדם.
"לאחר המהפכה הצרפתית, כשארצות הבלקן קיבלו בחזרה את שטחיהן מידי העות'מאנים, הארמנים הרגישו שיש כאן הזדמנות לקבל בחזרה גם את ארצם", מוסיף קזזיאן על הרקע ההיסטורי. "למרבה הצער, התורכים לא היו מוכנים לוותר על שטחים נוספים לאלו שאיבדו באירופה ובמזרח התיכון. במקום לתת שטחים, הם החליטו לנקות אותם מאנשים, כדי שאלו לא יתבעו לקבל אותם".
יש תחושה שטבח העם הארמני לא זכה למספיק 'יחסי ציבור' ונשאר מחוץ לתודעה העולמית, לפחות בהשוואה לשואת היהודים.
"זו תחושה מוטעית. הארמנים חזקים מאוד בשטח הזה. הלובי הארמני בוושינגטון הוא השני בגודלו ובחוזקו, אחרי הלובי היהודי. ההבדל הוא שהגרמנים הכירו בזוועות שעשו. התורכים ממשיכים לשתוק".
אתם עובדים מול הממשלה הישראלית בנוגע להנצחת השואה שלכם?
"בכל שנה מגיעה משלחת ארמנית רשמית לכנסת בבקשה להכיר בשואה הארמנית. בכל שנה התשובה שלילית. אומרים לנו: 'עכשיו המצב עם תורכיה טוב, אז לא כדאי לחבל ביחסים'. וכשהמצב לא טוב, אומרים: 'עכשיו היחסים לא משהו, אז לא כדאי להחמיר את המצב'. זה נותן תחושה רעה מאוד. כשיוסי שריד ניסה להכניס את הנושא לספרי הלימוד, לא קיבלו את זה, בלשון המעטה. ואפילו כשכבר הוזכרנו, זה היה רק בהקשר של היהודים".
קזזיאן מתכוון, למשל, למשפט המצוטט מפיו של היטלר; כאשר נדרש לשאלה איך יגיב העולם על רצח עם, הוא אמר: "מי זוכר היום את רצח העם הארמני?".
היישוב העברי בארץ דווקא היה מודע לגורל שפקד את הארמנים, ואף הסיק את המסקנות. אהרן אהרנסון, איש מחתרת ניל"י, כתב לאחיו לאחר שהתורכים החרימו את נשקם של יהודים: "ידענו כי הצו לפירוק הנשק מבשר רע. אמצעים דומים נקטו לפני הטבח בארמנים, וחששנו כי גורל מעין זה מועידים הם גם לעמנו... משום כך מיאנו ראשי המושבה למסור את נשקם".
במהלך השנים צצו מדי פעם במדינות שונות יוזמות להכרה בטבח הארמנים, אך תורכיה דואגת לגדוע אותן באִבן. בכל פעם שרעיון כזה עולה, היא נתקפת פרצי זעם, מחזירה את השגריר להתייעצויות ומאיימת בצעדי תגמול.
כאשר אורחאן פאמוק, הסופר התורכי זוכה פרס נובל, העז פעם להתבטא בקשר למיליוני הכורדים והארמנים שרצחה ארצו בשיטתיות, זכה גם הוא לתגובה מוחצת. במדינה חוקק והוחל רטרואקטיבית "החוק נגד השמצת הזהות התורכית", ופאמוק נעצר. הפרשה עוררה גלים באירופה, ובעקבות הלחץ הבינלאומי בוטלו ההאשמות נגד הסופר.
כבר בשנות ה-30 סיכלה תורכיה הפקת סרט על פי הרומאן של ורפל (עם קלארק גייבל בתפקיד הגיבור הראשי). גם שריריו של סילבסטר סטאלונה לא הועילו לו כשרצה להפיק סרט על השואה הארמנית. תורכיה יצאה למשט נאצה נגדו, והוא נאלץ להרים ידיים.
היחידים אם כן שמציינים את הטבח הם הארמנים עצמם. מדי שנה בערב יום הזיכרון הארמני מתקיים בכנסייה בירושלים טקס ובסופו תפילה. למחרת נערכת בכנסייה מיסה לזכר הנרצחים, ולאחריה צעדה אל אבני הזיכרון המוצבות בבית הספר לכמרים. קזזיאן, שמקפיד להגיע לטקסי השואה היהודיים, אומר שהציבור הרחב מוזמן להגיע ביום רביעי הקרוב לטקס שלו. "תמיד מגיעים יהודים להזדהות עמנו", הוא מספר. "אתם עם למוד סבל, ובגלל זה אני אופטימי, לא בגלל השלטון".
על אף שהוא מתגורר בירושלים למעלה מעשרים שנה, קזזיאן לא מרגיש פה לגמרי בבית. אין לו אזרחות ישראלית, והוא חושש לבקש פן ייענה בשלילה. גם האוכלוסייה המקומית לא ממש מקבלת אותו: כל יציאה אל מחוץ למנזר מלווה ביריקות ובהשפלות מצד קיצונים. אין מה להתלונן במשטרה, וגם הציבור הרחב נותר חסר עניין.
למרות זאת, בצאתו מהמנזר קזזיאן לא מוותר על לבושו, גלימת כומר שחורה ופשוטה וברדס מחודד שצורתו כשל הר אררט. כך הוא יחלוף על פני הגלריות הקטנות הממוקמות בכוכי הרובע, והאמנים הארמנים ינודו לו לשלום ויוסיפו לעטר את הכלים במשיחות סבלניות.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם