מדינת פטפטת
מראש חטיבת המחקר באמ"ן, ועד לראשי ממשלה בהווה ובעבר - כולם יודעים מה קורה בסוריה ואיראן. כל אחד מקדם האינטרס שלו, ולעזאזל הביטחון
מתוך האש הזו עולה לפתע פטרייה דמיונית ובעשן המתאבך משמשים בערבוביה איומים ישראלים, עצבים אמריקאים, קווים אדומים, התרסות והפחדות, הערכות מודיעין מלומדות ומה לא. לפעמים בא לך לצעוק "תפסיקו, אני נחנק", עוד לפני שנחת כאן קצה זנבו של טיל שיהאב.
כבר אי אפשר להתחקות אחר האנשים הקופצים, איש איש בתורו, לתוך המעשה חסר האחריות הזה. אי אפשר כבר לחפש את המניעים אצל כל אחד. איפה נגמרת הפוליטיקה ואיפה מתחיל הניתוח הצבאי הקר? איפה מתחילים החשבונות האישיים ואיפה מסתיים התרגיל היחצ"ני? מי רוצה להתריע באמת ומי מעוניין לעורר פאניקה ואולי לדחוף את ארה"ב לתוך הקלחת, גם אם היא לא נלהבת ומשתלהבת. ובכלל, מי יודע מי רוצה מה? מי בעד חיסול הגרעין האיראני מיד, ומי נגד ההתערבות בסוריה?
ברקע, חייבים להודות, עובד זה 20 שנה ראש הממשלה נתניהו, שלא מפסיק לפמפם את הגרעין האיראני, מה שנראה לראשי ממשלה לשעבר (שמעון פרס, אהוד אולמרט), ולראשי מוסד ושב"כ לשעבר (מאיר דגן ויובל דיסקין), אובססיבי מדי.
לאורך התקופה שמענו מאות אנשים, יודעי דבר בנושאי איראן, אבל הימים האחרונים מוציאים אותנו מדעתנו. זה מתחיל (או ממשיך) עם עמוס ידלין, שקירב את הפצצה הגרעינית לקיץ הקרוב. אחר כך בא תת-אלוף איתי ברון, ראש חטיבת המחקר באמ"ן, שסיבך את העולם עם הנשק הכימי שאסד עשה בו בשימוש בסוריה.
האמריקאים השתוללו וסתרו קצת את ברון, אובמה תבע הוכחות נחרצות יותר, והנה אביגדור ליברמן עשה אתמול תדרוך לעיתונאים והודיע שיש לנו הוכחות מוצקות שאסד משתמש בנשק כימי. למה ליברמן עשה את זה? הרי הוא בעצמו אומר שישראל לא יודעת מה טוב לה יותר: שלטון אסד או שלטון המורדים. לא עדיף לשתוק? או שאולי ליברמן בכלל רוצה לשדר מסר לשופטים שלו בפרשת המירמה שעליה הוא עומד היום לדין, להראות שהוא עדיין כאן, וחשוב שהוא יהיה כאן.
אהוד אולמרט הצטרף שלשום למעגל המלחמה המתרחב וקבע בוושינגטון כי פרויקט הגרעין האיראני בכלל מתעכב. מה האינטרס שלו? לפני שבוע הכריז אולמרט בלונדון שהוא רוצה לרוץ שוב לראשות הממשלה, כאילו שלא מרחפת מעל ראשו עננה פלילית פרטית משלו. עכשיו הוא מספר שהפרויקט האיראני התעכב בגללו. אפשר להשתגע.
אתמול שמענו גם את פואד בן אליעזר, שר הביטחון לשעבר, שכבר הרחיב את גבולות הגזרה בצפון והודיע שהנשק הכימי הסורי כבר זולג לחיזבאללה. ובאמצע הספיק סגן שר החוץ זאב אלקין לתת את השואו שלו וטען שהאיראנים יכולים להפוך את הקו האדום לקו גמיש, אם איש לא יפעל נגדם.
לעזאזל, כמה אפשר לשחק בקו האדום הזה? האם אנחנו לא שמים לב למסרים ההפוכים שאנחנו משדרים לעולם באלף קולות, עד שכל אחד, כולל האויבים, יכולים לשלוף מה שהם רוצים מתוך בנק ההצהרות של המומחים שלנו ולעשות בכל סטייטמנט שימוש נגדנו?
שלשום התכנס הקבינט המדיני-ביטחוני ודן במשך ארבע שעות בנושא הסורי הרגיש. אתמול כינס ליברמן את העיתונאים וסיפר מה היה שם. אין גבול. נדמה שמי שמדבר פחות הם חברי הקבינט החדשים יאיר לפיד ונפתלי בנט. האם יש לנו קצה של פוליטיקה חדשה אחרת, ראויה יותר, שלא מפטפטת את עצמה לדעת, גם אם היא מנוסה פחות?
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם