קטן וחכם
כך ייראה צה"ל בחמש השנים הקרובות בעקבות הקיצוץ: פחות חיילים, טנקים ונגמ"שים, יותר לוחמת סייבר, תחמושת מדויקת, אמצעי מודיעין וצוללות
צה"ל יחיה בסופו של דבר עם הקיצוץ. מה שהיה חשוב באמת השבוע לשר הביטחון, לרמטכ"ל ולראש אגף התכנון הוא התוכנית הרב-שנתית של צה"ל, המכונה "עוז", שקיבלה אישור רשמי של הקבינט. התוכנית עומדת לקבוע כיצד ייראה צה"ל לקראת סוף העשור, והיא כוללת פחות טנקים ויותר לוחמת סייבר, אבל זה רק חלק מהתמונה.
באופן ייחודי לישראל, תוכנית "עוז" קיבלה השבוע תוקף רשמי, יותר מחצי שנה אחרי שיצאה לדרך באופן מעשי. כדי להבין כיצד זה קרה צריך לחזור לאוגוסט 2011. אלופי המטה הכללי של צה"ל התכנסו אז בבית הארחה בנוה אילן כדי לגבש תוכנית רב-שנתית שכונתה "חלמיש", והייתה אמורה להחליף את תוכנית החומש "תפן", שהסתיימה באותה שנה. לרוע המזל, בדיוק באותו זמן גאתה המחאה העממית ברחובות. ראש הממשלה בנימין נתניהו הכריז על קיצוץ של שלושה מיליארד שקלים בתקציב הביטחון (קיצוץ שנשאר בהצהרות בלבד). הדיונים על התוכנית הרב-שנתית הוקפאו.
שנת 2012 נחשבה בצה"ל כשנת תקציב "בדידה", ובמהלכה גובשה תוכנית "עוז", שהייתה אמורה להיות תקפה בשנים: 2017-2013. אלא שלקראת סוף השנה הוחלט על הקדמת הבחירות, ולא ניתן היה לאשר את התוכנית.
בשלב הזה החלו הקומבינות: סגן הרמטכ"ל בזמנו, אלוף יאיר נוה, סיכם עם ראשי התעשיות הביטחוניות בישראל על פרויקטים בשווי עשרות מיליארדי שקלים, כך שהתשלום יתבצע ברובו בחלק השני של העשור, משנת 2016. לצה"ל היה עניין להוציא את הפרויקטים האלה לדרך, וגם לתעשיות: הזמנות ארוכות טווח מאפשרות ניצול מקסימלי של כוח האדם, ומבטיחות עבודה לאורך זמן. משרד האוצר, שיצא בתקשורת נגד תקציב הביטחון, נתן יד לסידור - מערכת הביטחון קיבלה הרשאה להתחייב על הפרויקטים הענקיים. סוכם כי אם בהמשך הדרך הממשלה לא תאשר חלק מן הפרויקטים, משרד הביטחון יוכל לסגת מהם, באמצעות תשלום קנס יציאה נמוך יחסית.
תקציב הביטחון הוא לא רק הגדול בתקציבי הממשלה, אלא גם המורכב ביותר. מדובר ביחיד מבין תקציבי המדינה שמאושר כ"מסגרת", כלומר השרים וחברי הכנסת מאשרים רק את השורה התחתונה של התקציב, ולא כל אחד מן הסעיפים המרכזיים בנפרד, כמקובל בתקציבי הממשלה האחרים. התקציב, אגב, אינו כולל את כל הוצאות הביטחון האמיתיות של ישראל; תקציבי השב"כ והמוסד, שנאמדים בעוד כמה מיליארדים בכל שנה, מאושרים בנפרד, בצורה סודית לגמרי. ויש הוצאות ביטחון גם מעבר לכך.
על פי החלטת הממשלה מהשבוע, שנת 2014 תהיה שנת התקציב הרזה ביותר של מערכת הביטחון בעשור הזה, ומשרד הביטחון יסתפק במהלכה ב-51 מיליארד שקל, אבל בשנים שלאחר מכן יגדל התקציב באופן הדרגתי: 52 מיליארד בשנת 2015, 55 מיליארד ב-57,2016 מיליארד ב-2017, ו-59 מיליארד ב-2018. כ-12 מיליארד שקל מן התקציב משולמים בכל שנה על ידי משלמי המסים האמריקאים, ומועברים למערכת הביטחון במסגרת הסיוע הצבאי השנתי. הבעיה עם החלק הזה היא שניתן להשתמש בו רק לצורך רכש בארצות הברית (הסיוע מנוצל בעיקר לרכש מטוסים, חימוש ואמצעי לחימה מתקדמים נוספים). המחסור האמיתי בתקציב הוא בשקלים.
כדי להניע את צה"ל בבוקר, כלומר לשלם את המשכורות של צבא הקבע והחובה, ולדאוג לאוכל ולדלק, יש צורך ב-22 מיליארד שקל בכל שנה. משרד הביטחון משלם בכל שנה עוד למעלה מ-10 מיליארד שקל בגין התחייבויות העבר (כספי פנסיות למשרתי הקבע ותגמולים לנכי צה"ל ולמשפחות שכולות למשל), כך שהחלק בתקציב הכולל שניתן "לשחק" איתו הוא פחות או יותר עשרה אחוזים מן התקציב השקלי. לא יותר.
ובכל זאת, מערכת הביטחון משקיעה בכל שנה 4.5 מיליארד שקל במחקר ופיתוח (שר הביטחון משה יעלון קבע כי החלק הזה לא יצומצם), ולצה"ל יש מאות פרויקטים שהעלות המצטברת שלהם במשך חמש שנים מגיעה לעשרות מיליארדי שקלים, כולל הרכש הביטחוני בארצות הברית.
מערכת הביטחון מנהלת את הפרויקטים בשלושה סלי תקציב עיקריים: הגדולים ביותר מנוהלים על ידי מנהלות במשרד הביטחון (כמו מנהלת "חומה" להגנה מפני טילים, או מנהלת חלל ולוויינים); צה"ל עצמו מנהל מתקציב מרכזי את ההצטיידות באמצעי הלחימה היקרים ביותר (כמו רכש מטוסים או צוללות); מעבר לכך, כל זרוע מקבלת תקציב התעצמות משלה כדי להשתמש בו על פי שיקול דעתה (בזרוע היבשה, למשל, משתוקקים כבר שנים להצטייד ברקטות מדויקות ארוכות טווח או בתותח מתנייע חדיש, אבל הפרויקטים האלה יועמדו לבחינה מחודשת לנוכח הקיצוצים הזרועיים).
תהליך הבנייה של תוכנית רב-שנתית בצה"ל מתחיל לרוב בקביעת איום הייחוס: מה הסיכוי שצה"ל ימצא את עצמו בלחימה בחזית מסוימת או במספר חזיתות במקביל. מהבחינה הזאת חל שינוי דרמטי מהיום שבו צה"ל התחיל לעבוד על תוכנית "חלמיש", שלא יצאה אל הפועל (העבודה על "חלמיש" החלה עוד לפני נפילת שלטון מובארק במצרים) ועד לשינויים המתחוללים ממש כיום (צבא סוריה היה אמור להיות איום ייחוס מרכזי ב"עוז", אבל הוא הולך ומתפורר בקצב מסחרר).
ככלל , האזור נחשב כיום מאוד לא יציב, וצה"ל צריך להכין את עצמו למגוון רחב של עימותים - החל ממלחמה רבתי נגד איראן עד עימות מול גורמי ג'יהאד עולמי מעבר לגדר הגבול במצרים או בסוריה. האיום המרכזי הוא הרקטות והטילים לעבר ישראל. הציבור חי באשליה מתוקה שמערכת "כיפת ברזל" מספקת הגנה משמעותית כמו בלחימה מול חמאס במבצע "עמוד ענן", אבל במקרה של מלחמה מול חיזבאללה, סוריה ואיראן, שחמושות בעשרות אלפי טילים, הסוללות יוכלו להגן בעיקר על המתקנים האסטרטגיים ועל בסיסי חיל האוויר, במקרה הטוב.
לפני שבועיים יוחסה לישראל תקיפה בסוריה של טילי פאתח 110, שהיו המיועדים לחיזבאללה, אבל לנסראללה יש כבר טילי M-600, בעלי מנגנון הכוונה מבוסס ג'י-פי-אס. אם יפגעו בתחנת הכוח בחדרה, למשל, ייגרם נזק משמעותי לאספקת החשמל במדינה, שלא לדבר על כך שאיום הטילים עלול לשבש בפעם הראשונה בתולדות המדינה את תנועת המטוסים מנמל התעופה בן-גוריון (יש תוכניות חלופיות, למקרה שהשדה ייסגר לאורך זמן).
הפעם האחרונה שבה צה"ל עבר שינוי דרמטי בסדר הכוחות שלו הייתה בשנות ה-80 של המאה הקודמת. אחרי חתימת הסכמי השלום עם מצרים נסגרו יחידות שדה רבות, שהיו מיועדות ללחימה בחזית הדרומית. בתחילת העשור שעבר נסגרו עוד כמה עוצבות משוריינות. תוכנית "עוז" לוקחת עכשיו סיכון מחושב: למרות החשש מקריסת הסכמי השלום עם מצרים במהלך השנים הבאות, בשלב הזה הצבא לא הולך לגדול מחדש. להפך - הוא ימשיך לקטון.
בצה"ל יש בשנים האחרונות לא מעט קולות שקוראים למהפכה: צמצום דרמטי בהוצאות צבא היבשה לנוכח השתנות האיום; והעובדה שאין שום צבא סדיר שעומד על גבולותינו. תוכנית "עוז" רחוקה מלהיות מהפכנית באופן הזה, אבל היא הולכת בכיוון הקולות הללו. צה"ל, שכבר קיצץ את כמות הטנקים והנגמ"שים שלו בעשור שעבר, ימשיך לסגור יחידות (סביר להניח כי טנקי המגח המיושנים יישלחו למוזאונים או יימכרו למדינות עולם שלישי ולסוחרי מתכות). צה"ל ישמור על יכולות תמרון בסיסיות, אבל יקטין את קצב הייצור של טנקי מרכבה ונגמ"שי מרכבה (נמ"רים), כך שיתאים לתוכנית היציאה לפנסיה של הכלים המיושנים.
צה"ל נדרש לקבוע בתוכנית "עוז" את האיזון בין יכולות הגנה והתקפה. הצטיידות במרכיבי הגנה אקטיבית, סוללות "כיפת ברזל", שרביט קסמים", "חץ 2" ו "חץ 3" יעלו מיליארדים רבים במצטבר, אבל צה"ל לא יצטייד ככל הנראה ביותר מתשע סוללות "כיפת ברזל", אף שלשר הביטחון הקודם היו תוכניות שהגיעו עד כדי עשרות סוללות. שיפור בתוכנה של המערכת מאריך את הטווח האפקטיבי של כל סוללה, ויכול לחסוך כמה סוללות יקרות.
צה"ל יתמקד בחימוש מדויק: ליבשה, לים ולאוויר.חיל האוויר יזלול את מרב כספי הסיוע האמריקאי לצורך רכישת הטייסת הראשונה של מטוס החמקן F-35, שתתחיל להגיע בסוף שנת 2016. לקראת סוף תוכנית החומש תירכש טייסת שנייה. חיל האוויר יצטייד בחמש שנים הקרובות גם במטוס-מסוק, ובמטוסי תדלוק.
חלק גדול מתקציב ההצטיידות המרכזי של צה"ל, בשקלים, יושקע ברכישת שלוש צוללות "דולפין" חדשות שיגיעו בחמש שנים הקרובות. עלות כל צוללת היא חצי מליארד יורו, ואף שממשלת גרמניה מממנת שליש מהעלות, מדובר עדיין בסכום גדול מאוד. ההצטיידות של צה"ל בספינות ובאמצעי הגנה לאבטחת מאגרי הגז במים הכלכליים, תגיע ממימון מיוחד של משרד האוצר - מחוץ לתקציב הביטחון. בשנה הקרובה המימון הזה יגיע לכמה עשרות מיליוני שקלים, ובעוד כמה שנים אפילו למליארד שקל בשנה.
בשורה התחתונה, כמו בתוכניות החומש הקודמות של צה"ל, גם הפעם תינתן עדיפות מוחלטת למודיעין ולחיל האוויר. בתחום ההצטיידות במודיעין צה"ל לא חוסך אפילו שקל. הוא ישקיע סכומי עתק במערכות שיעבדו את המידע העצום שמגיע מאין-ספור סנסורים שנפרסו בשטח בשנים קודמות, ויעבירו אותו לדרג הטקטי בשטח. בשנים הבאות צה"ל ישפר מאוד את יכולותיו בתחומים המכונים לומ"ר (לוחמה מבוסס רשת) ולוחמ"מ (לוחמה מבוססת מודיעין), ויגיע להישג ששום צבא אחר בעולם אפילו אינו קרוב אליו: אפשרות לתקוף כל מטרה בגזרה בדיוק של מטר, באמצעות לחיצה על ציין של המטרה, שמופיע על מסך מחשב נייד (מדובר בפרויקט שיאפשר סגירת מעגלי אש בתוך שניות).
כלקח ממלחמת לבנון השנייה, צה"ל ימשיך להשקיע בחמש שנים הקרובות הון עתק בסוגים שונים של הגנה על כוחות לוחמים בשטח, כולל הגנה אקטיבית על כלי רכב משוריינים, אבל התחום המתפתח ביותר יהיה דווקא הרחק משדה הקרב הקונווצניונלי: צה"ל ישקיע הון עתק בממד הלחימה החדש - לוחמת הסייבר - בהגנה ובהתקפה.
בתוכנית החומש הקרובה יקטן מערך הקבע של צה"ל ב-3,000 משרתים (לפחות על פי התוכניות). על הנייר, אם תוכנית "עוז" תמומש במלואה, בשנת 2018 צה"ל יהיה צבא יותר קטן וחמוש בנשק הרבה יותר מדויק. ימים יגידו אם אכן כך יקרה.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם