הדרת החלומות
(חיזוק לכל חולם והוזה, ונזיפה ליפנים שרוצים לקחת לנו גם את זה)
לפני חודשים קיבלתי מכתב מאחת הקוראות שלי, מכתב אמיתי עם בול, כמו פעם, בעידן שבו רוב הילדים מקלידים מהר על המחשבים והטלפונים הקטנים שלהם, וג', ילדה בת שש מקיבוץ בדרום הארץ, כתבה לי כמה שורות מחמיאות על שירי הילדים שלי, ובסוף הייתה לה גם שאלה: "אתה חושב שחלומות זה באמת?"
עניתי לה שכן.
כל האנשים שאני מחשיב לאנשי חזון ורודפי אמת היו אנשים חולמים, שהעזו לומר משהו חדש ואמיץ שאיש לא העז לומר לפניהם. על מפלגת החולמים הגדולים נמנים, בין היתר, לני ברוס, ג'יי אף קנדי, ג'ון לנון ומרטין לותר קינג. וזה לא מקרה שכולם נרצחו. החלומות הגדולים שלהם הפריעו לאנשים רעים, נטולי חלומות, ולפוליטיקאים שחושבים רק על הקדנציה הבאה ולא על הגשמת רעיון שבמציאות נראה אבוד לטובת האנושות.
לפני כחודש פורסמה ידיעה די מפחידה בתקשורת: מדענים יפנים הצליחו לפתח מכשיר שבעתיד כנראה יוכל לקלוט ולשדר את החלומות שלנו. המדענים היפנים חיברו עשרות סטודנטים למכונת fMRI שיכולה להציג בכל רגע אזורים במוח שמתמלאים בדם והופכים לפעילים במיוחד.
על בסיס הרישום של המכונה ניסו המדענים להבין אילו תמונות ראה כל סטודנט. אחרי הפענוח של החלום הם העירו את הסטודנטים, ובשישים אחוז מהמקרים הם הצליחו לדעת על מה הם בדיוק חלמו.
והנה, בקרוב המפלט האחרון של התודעה – החלומות – יהיה גם הוא חשוף לכל, ואיכשהו אני לא ממש מתפלא שאלה שהמציאו את זה המציאו גם את הסושי והחרקירי.
לפני כחמש עשרה שנה בניו יורק עברתי טיפול אצל פסיכולוג פרוידיאני, שדרש ממני לתאר לו את החלומות שלי. זה היה בתקופת השתייה הכבדה שלי, שתייה שהיא רוצחת סדרתית של חלומות.
אבל כל טיפול עלה מאה וחמישים דולר, ומפני שלא היה נעים לי מהפרוידיאני, המצאתי חלומות כדי לא לאכזב אותו. הוא שתק והקשיב לי בסבלנות מרבית, כמו שעושה כל פרוידיאני ממושמע.
גם אחרי שהפסקתי לשתות והתחלתי שוב לחלום, לא סיפרתי לו מעולם על החלומות שלי, וגיליתי שלמרות שבכל עניין אחר אני חושב שאני די נדיב ולא קמצן, גיליתי שעל החלומות שלי יש לי רכושנות שמפתיעה גם אותי, ואני לגמרי מסכים עם נבוקוב שאמר שלדעתו לחלומות אין שום משמעות ושנא את כל הניתוחים הפסיכולוגיים של ספריו.
בערוב ימיו, כשנבוקוב הזקן נשאל פעם בראיון בטלוויזיה הבריטית למה הוא כל כך מתנגד לפסיכולוגים, הוא ענה בכעס שלא היה אופייני לו, "ולמה אתם חושבים שאני צריך לתת לזר מוחלט להיכנס לחדר המיטות של התודעה שלי?"
לחלומות אכן אין שום משמעות לדעתי, ואני לגמרי דבק בשם הסיפור הקצר של המשורר האמריקאי דלמור שוורץ: "בחלומות מתחילה האחריות". החלומות שלנו, שלפעמים הם סיוטים שמעירים אותנו בזיעה קרה באישון לילה ולפעמים מענגים אותנו בעונג שבחיים עצמם הוא אסור או נועז מדי; החלומות הרעים והטובים שלנו הם, לדעתי, בדרך כלל, דברים שלעולם לא נעיז לעשות במצב ערני או במציאות, ולכן, אכן, האחריות מתחילה בחלומות.
כששאלו את הבמאי השוודי אינגמר ברגמן מתי הוא מאושר הוא ענה: "בבוקר, אחרי שבחלומות אני בדרך כלל מת בעינויים ובאלימות, אני מתמלא שמחת חיים ופליאה מעצם העובדה שאני בכל זאת חי".
כבר לפני הרבה שנים, אחרי ההתלבטויות הידועות, בחרתי בשומר מסך ששומר על החלומות שלי: הצילום הידוע באום ג'וני של אברהם ססקובר, שבו נראים החלוצים החקלאים ב־1910, קצת לפני שהם יקימו את דגניה א', אנשים עם רובשקות וכאפיות, אחד עם רובה וכמה גם רובצים על הגג או עומדים על מדרגות העץ.
אבל אם תגדיל את התמונה הזאת ותתרכז בעיניים שלהם, תראה עיניים פעורות וחולמות. האנשים המוזרים האלה לא היו צריכים שום סמים כדי להזות. אנשים צעירים שבאו לשממה ולארץ הקשה הזאת, והם אכן האמינו בכל לבם שהם יפריחו אותה, ויבנו ארץ חדשה וצודקת לעם רדוף, כל כך הרבה שנים לפני שהמילה ציונות נכנסה למירכאות. ובצדק.
לפני כמה שנים נקראתי לבית הספר "השל" בניו יורק, למורה של בתי הצעירה, שהיו לה רק דברים טובים להגיד על הילדה, חוץ מדבר אחד שהיא הייתה מאוד מודאגת בגללו: "הילדה חולמנית, ולמרות שהיא תלמידה טובה היא מנותקת לפעמים מהמציאות".
כשביקשתי ממנה להבהיר למה היא מתכוונת היא הוסיפה: "היא יכולה לעמוד עשרים דקות מול המראה ולשחק עם השערות שלה, והיא בעולם אחר לגמרי..."
באמריקה, כמו באמריקה, המורה ביקשה מההורים לשקול טיפול תרופתי, ואני התנגדתי נמרצות. מה שנראה למערכת החינוך האמריקנית כנכות נראה לי כיתרון אנושי שאין דומה לו, והלוואי שיותר ילדים ידעו לשקוע בעולם משלהם שהוא תמיד יהיה עדיף על העולם שהבאנו אותם אליו, וגם מובן שעדיף לשחק בשערות שלך מאשר בשערות של מישהו אחר.
ובקשר לתרופות הפסיכיאטריות, למדתי על בשרי שאין קוטל דמיון יעיל יותר מתרופות אנטי־דיכאוניות. בשנתיים שנטלתי אותן, בהמלצת אותו פרוידיאני שרצה להציץ למיטה שלי, הייתי כלוא בקוביית זכוכית כמו רכב הביטחון של האפיפיורים, לא שמח ולא עצוב, רק בוהה ומתפקד. אלו היו השנתיים הרעות שלי, שבהם לא יכולתי לכתוב ובטח שלא לחלום.
ככל שאתה מתבגר ומזדקן, אתה רק מבין יותר את התרפיה שאין לה תחליף שבחלומות. בשידה שליד מיטתי יש מחברת עם עט שהיא גם פנס קטן, מתנה שקיבלתי מחברה טובה ומוארת, וכשאני מתעורר עם קצה של חלום באמצע הלילה, אני ממהר לכתוב אותו.
מהמחברת הזאת, בעולם שכבר כמעט אין בו מחברות, אני דולה רעיונות לשירים ולסיפורים, לפעמים גם לטורים בעיתון הזה.
ככה שבהחלט יש מצב שגם הטור הזה נחלם. לילה טוב.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם