פוסט–פוסט–פוסט פמיניסט
נשות קריירה שהפכו לעקרות בית מאושרות הן טרנד לוהט בארצות הברית. מתי, לעזאזל, הוא יגיע לכאן?
בכל יום אני קם בבוקר ושואל את עצמי: האם יכול להיות שזה הגיע? אני מנער את אשתי ושואל אותה אם היא חשה רצון בלתי מוסבר להישאר היום בבית ולארגן אותו. עד עתה כל מה ששמעתי ממנה היו תשובות שנעו בין "לא" ל"ממש לא" ול"הכי לא בעולם". כמה פעמים אף ניגשתי אליה עם תרגום של הכתבה שהתפרסם ב"ידיעות אחרונות" וביקשתי ממנה שתציץ בזה. היא לא הסכימה. אפילו ביקשתי ממנה שתלך לישון כשהכתבה מונחת מתחת לכר - בתקווה שאולי המילים יחדרו אליה מתוך שינה - והיא ביטלה אותי בנונשלנטיות מרגיזה.
בנוסף הבחנתי בכך שבמקום העבודה שלי אין אישה אחת שהתפטרה. ניסיתי לברר עם חברים מכל מיני תחומים האם אולי אצלם במקום העבודה הם עדים לגל ניאו־פמיניסטי סוער של נשים מתפטרות, אך אף אחת מהתשובות שקיבלתי לא הצביעה על כך שהטרנד התפשט גם בארצנו. לא נורא, אמרתי לעצמי, הגל יגיע, הוא יגיע, ואז... ואז הכול ייראה אחרת. בינתיים יש לי את המאמר המבטיח הזה, שמפיח משב רוח רענן בחיי הנישואין שלי. אני נשוי שנה וחצי, ובזכות הטקסט הזה אני אופטימי משהייתי אי פעם. פעמיים קראתי את המאמר, ויש משפטים שאני חש שלעולם לא אשכח: "יותר ויותר אמהות נשואות, צעירות ומשכילות מותשות מחזרה על המנטרה של 'להשיג הכל'. תחת זאת הן מנסות לחזור לסגנון החיים של הסבתות שלהן". "הפמיניזם אף פעם לא שחרר את הנשים מהתפיסה שמטלות הבית הן באחריותן". ויש גם ציטוט בלתי נשכח של הסוציולוג ברדפורד וילקוקס מאוניברסיטת וירג'יניה שאומר חד־משמעית: "הנתונים מראים שהתרחקות ממודל הגבר המפרנס והאישה עקרת הבית יכולה לפגום באיכות הנישואים".
למעשה, בניגוד לכתבה שבה נטען בפירוש שהאישה כשירה יותר לטיפול בבית, אני טוען שזה לא משנה מי מבני הזוג - הגבר או האישה - יוותר על האמביציה והקריירה שלו למען הבית והמשפחה, העיקר הוא שאחד מהם יעשה את זה.
בעצם זה קצת יותר מורכב: חשוב להבין שאני, אולי, מבחינה תאורטית, חושב שלא משנה מי מבני הזוג מתנדב להיות איש התחזוקה של הבית - ומהבחינה הזו אולי אני "הגבר החדש". אך במקרה הפרטי שלי, באופן אישי, אני בחיים לא הייתי יכול להיות בזוגיות עם מישהי שמרוויחה יותר ממני, ואני לא רואה שום תסריט שלפיו אהפוך לעקר בית ואקבל את זה בנחת ובהכנעה, ובתוך תוכי אני שונא את כל השפים הגברים הידועים שנותנים לגיטימציה לאשתי להניח שזו אופציה הגיונית שאני אבשל את ארוחת הערב. מהבחינה הזו אין ספק שאני "הגבר הישן" שהגיע הישר משנות החמישים.
אחרי האהבה הגדולה והחברות בינינו, אחת מהסיבות שהתחתנתי עם אשתי היא שחשבתי שהיא תוכל להיות אמא טובה ושהיא תוכל לפקד על הבית ביד רמה. התאוריה הזו התבססה על הדרך המופלאה שבה אמא שלה מתחזקת את הבית שלה ושולטת בו. אלא שבמציאות אשתי אמנם מטפלת יותר ממני בבית, אך עדיין היא רחוקה מהאידיאל הנשי שאני שואף לו. נגיד את זה ככה: בכל חודש אנחנו משלמים 1,500 ש"ח למנקה. ומרוב תסכול אני שם לב שאני הופך לבוטה יותר ויותר בעניין הזה, עד שאני כמעט הופך לגרסה מקומית של ארצ'י בנקר.
אלא שעכשיו, בזכות הכתבה הזו, השיח כולו השתנה ומגבר סקסיסטי ושוביניסטי הפכתי בעצם לגבר שתומך בפמיניזם החדש. אין מילה שלא הסכמתי עמה בכתבה החלומית הזו. השיא מבחינתי היה משפט שאמרה פטרישיה איירלנד מניו יורק, שלפני שלוש שנים עזבה את משרתה כיועצת כלכלית לטובת תחזוקת הבית. "חזרנו לחלוקת התפקידים המסורתית בלי שום קונפליקט", היא אומרת, "אני לא מרירה עקב כך ובעלי מאושר". פעם אחר פעם חזרתי באוזני אשתי על הציטוט, וכל מה שקיבלתי ממנה בחזרה היה תלונה על כך שבעצם יש לשים לב להתרחשות האמיתית כאן במשפט, לכך שבעצם מה שנאמר במשפט הזה הוא שאישה יכולה להסתפק בזה שהיא "לא מרירה" ואילו הבעל צריך להיות "מאושר".
יודעים מה? נמאס לי להתחבא מאחורי אמירות עמומות: אני חושב שכדי שאני אוכל לעשות בשקט את מה שאני יודע לעשות, כדי שאמשיך להכניס סכום כסף לא רע בכל חודש לחשבון הבנק, אני מוכרח לקבל שחרור מרוב מטלות הבית. ואני חושב שגם אשתי מעדיפה שאני אהיה זה שאעבוד בפרך, רק שקשה לה בתור אישה לשמוע את המשפט "תני לי שקט" ובאמת לתת לי שקט.
פעמים רבות הסברתי לה שמכיוון שלה - מתוקף היותה עובדת במשרה חלקית - יש הרבה יותר זמן פנוי ממני, אני מעוניין שחלוקת התפקידים בינינו תהיה פשוטה: אני אוריד את הזבל ואוציא את הכלב לטיולים והיא תעשה את השאר. היא לכאורה הסכימה עם זה, אך למעשה זה לא כך בכלל. איכשהו אני תמיד, בלי לשים לב, מוצא את עצמי עומד על כיסא ומכניס שמיכות חורף למדף העליון בארון, מעלה שקיות של קניות מהסופר במדרגות, עושה פן לכלב (כן, בדיוק מה ששמעתם), מסדר את הספרים בארון הספרים ועוד דברים רבים.
לאחר שהתלבטתי בעניין במשך כמה שעות טובות ניגשתי לאשתי וסיפרתי לה את סיפורה של קלי מאקינו, שפותח את הכתבה. סיפרתי איך קלי הבינה שאת ההגשמה העצמית שלה, את האושר הפנימי, היא תשיג במסגרת הטיפול בבית, ולא פחות מכך במסגרת הטיפול בבעלה. סיפרתי איך היא גולשת באינטרנט ומחפשת מתכונים מיוחדים למאכלים שבעלה אוהב ואיך היא דואגת לעשות לו עיסוי תרפויטי לפחות פעמיים בחודש. וכל העניין כאן, הדגשתי בפניה, הוא שהיא עושה את כל זה ועדיין מרגישה שהיא אישה מודרנית, שיודעת מה היא רוצה. הקונספט הוא שנשים כיום רוצות להיות בבית, אמרתי לה.
"ואם אני פשוט לא רוצה", אמרה אשתי, "אם אני פשוט לא נהנית מזה?"
"זה בלתי אפשרי, זה טרנד".
אשתי יצאה מחדר ואני המשכתי: "זה טרנד חזק מאוד בארה"ב, ואת יודעת, כמו כל הדברים החזקים בארה"ב, גם זה יגיע מהר מאוד ארצה ויעשה הרבה רעש. להערכתי בתוך שבועיים מקסימום תוכלי לחוש את גל הניאו־פמיניזם מכה בארצנו ואז את תקומי בוקר אחד ותחושי שאת רוצה להיות האישה החדשה, כמו קלי, ותתנפלי על הבית. את תמצאי את עצמך משוטטת באינטרנט באתרי מתכונים, זה יהיה נפלא".
"תן לי להגיד לך משהו בעניין טרנדים מארה"ב", היא נעצרה, סובבה את גבה ואמרה: "מתי בפעם האחרונה אכלת בורגר קינג בארץ?" אחר כך יצאה מהחדר ואני קיוויתי שבדרכה תשים לב לערימת הכלים המלוכלכים בכיור.
lior.dayan@maariv.co.il
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם