עבודת כפיים
כל אחד זקוק לפעמים לקהל, שפשוט יעמוד ויריע לו
אני תופסת את עצמי משוויצה בבת שלי הרבה, וזה תמיד מביך אותי בדיעבד. בערב סגרירי אחד של סוף החורף קרה משהו – קטן מאוד, אבל משמעותי - שסיפק לי תובנה בנושא. טיילתי איתה בשדרה כשזוג עם תינוק חלף מולנו. "אתה רואה?" האישה הצביעה על בתי המכורבלת במעיל, כובע וכפפות, "ככה צריך להלביש ילד במזג אוויר כזה!"
כן, זה קצת עצוב, אבל הרגשתי באותו רגע כאילו קיבלתי כוכב זהב. מישהו הבחין ושיבח את ההורות שלי! ההיאחזות הפתטית שלי בהערה אגבית של אישה זרה גרמה לי לעצור ולתהות אם ייתכן שזאת הייתה הפעם הראשונה שמישהו יצא מגדרו כדי לומר מילה טובה על העבודה הכי קשה שעשיתי בחיים שלי. וכנראה גם הכי שקופה.
אני לא טוענת שזה לא מספק להיות אמא, אבל גם מי שמאוד אוהב את מה שהוא עושה לפרנסתו (יש כאלה, אני נשבעת), עדיין זוכה להערכת עמיתים, למשוב מהבוס ומהלקוח, לפרסטיז', שלא לדבר על תמורה כספית. הפרדוקס המתסכל של ההורות הוא שככל שאעשה עבודה טובה יותר, כך היא תהפוך לשקופה. ולכן, כנראה, אני משוויצה. מעידה על עיסתי. וזה מביך, וקלישאי, ומעורר שאלות לגבי הצורך שלי בהכרה. או לגבי טבע האדם.
מצווה מספר 384 מסדר התרי"ג: מצוות תקיעה בחצוצרות במקדש ובמלחמה. "בית המקדש" הפך במרוצת אלפיים שנות גלות לאידאה אוורירית כל כך, שאנחנו שוכחים לדמיין את המציאות הפיסית של המקום המאוד פונקציונלי שהוא היה. והפונקציה שלו הייתה בית מטבחיים. מעבר לדם ולריח, שאותו הסוו בעזרת קטורת, אני מדמיינת שקול געייתם האחרונה של בעלי החיים לא היה קל לאוזן וללב.
תרועת חצוצרות חגיגית יכולה לכסות על רעשי רקע לא רצויים מהסוג הזה, ועל הדרך גם לגאול את עבודת המקדש מהשקיפות של השגרה. אדם שיושב בביתו ועסוק בעמל יומו לא מודע לקורבנות שמועלים בין כותלי המקדש, אלא אם קול תרועה מפר את שגרת יומו ומזכיר לו שיש אנשים שעובדים קשה על הקשר שלהם עם האל. אולי כדאי שגם הוא ילך להקריב איזה קרבן קטן ולזכות גם הוא בכמה תקיעות חצוצרה.
דווקא הנצרות, שהפכה את צלצול הפעמונים לפסקול של ילדותי, מציעה: "...בַּעֲשׂוֹתְךָ מַעֲשֵׂי חֶסֶד, אַל תַּשְׁמִיעַ קוֹל תְּרוּעָה לְפָנֶיךָ כְּמוֹ שֶׁעוֹשִׂים הַצְּבוּעִים בְּבָתֵּי הַכְּנֶסֶת וּבָרְחוֹבוֹת כְּדֵי שֶׁיְּכַבְּדוּ אוֹתָם הַבְּרִיּוֹת" (הבשורה על פי מתי, 6:2).
אמא שלי סיפרה לי שלנשות חב"ד יש כנס שנתי ובו כל אישה נקראת בתורה לעמוד, להציג את עצמה ולספר כמה ילדים יש לה, ואז ליהנות מדקה של מחיאות כפיים. אני לא יודעת אם זהו מנהג אמיתי או שמא הוא קיים רק בפנטזיה של אמא שגידלה שמונה ילדים לבדה ובשקיפות מלאה, והגיע לה שאולם שלם יעמוד וימחא לה כפיים הרבה יותר מפעם בשנה.
למכוניות חשמליות והיברידות יש בעיה מפתיעה: הן שקטות מדי, וזה הופך אותן למסוכנות מאוד להולכי רגל לקויי ראיה או מוסחי דעת. בארצות הברית עובדים כעת על חוק שיחייב את היצרנים להתקין במכוניות רמקולים המדמים את הצליל המוכר של מנוע בנזין או דיזל. מחשבה דומה הייתה לרוכב אופניים מבוסטון ששמו ג'ונתן לנסי: נמאס לו להיות שקוף על הכביש. הוא התקין על הכידון שלו שני צופרים שמייצרים ביחד צליל בגובה 112 דציבלים ונשמעים בדיוק כמו צופר של מכונית. בכביש, כמו במקדש ובמלחמה, כדאי להכריז על נוכחות בקול רעש גדול.
כשחברה שלי הייתה ילדה היא שאלה את אבא שלה מה זה "פרחה". אבא שלה עצר לחשוב וחזר אליה אחרי חצי דקה עם תשובה: "פרחה, ילדתי, היא בחורה ששומעים אותה לפני שרואים אותה".
הרבה שנים הסיפור הזה הצחיק אותי. עכשיו אני תוהה אם הוא לא צופן בחובו מסר מטריד, שבחורה תרבותית ומנומסת היא כזאת שלא שומעים אותה.
אחת הדרכים להסיר את מעטה השקיפות מעל שגרת החיים היא לעבור לגור בבית עם חמישים ושתיים מצלמות שהן חמישים ושתיים חצוצרות שתרועתן נשמעת בחמישים אחוז מבתי האב בארץ בזמן אמת. נכון שבית מזכוכית הוא עניין מסוכן, אבל התקווה למחיאות כפיים גוברת כנראה על החשש מסקילה.
לאליהו הנביא נמאס מהעם הזה, שפוסח על שני הסעיפים ועובד את האל מהצד האחד ואת הבעל והאשרה מהצד האחר. הוא זימן את נביאי הבעל לפסגת הכרמל והציע דו־קרב פשוט: כל ארבע מאות וחמישים נביאי הבעל יבנו מזבח ויניחו עליו פר, ובמקביל הוא, אליהו האחד והיחיד, יבנה גם הוא מזבח ויניח עליו פר. כל אחד בתורו יקרא לאלוהיו שיקבל הזדמנות פומבית מאוד להוכיח את עצמו מול אלפי מאמינים פוטנציאליים. "וַיְהִי בַצָּהֳרַיִם וַיְהַתֵּל בָּהֶם אֵלִיָּהוּ, וַיֹּאמֶר קִרְאוּ בְקוֹל גָּדוֹל כִּי [...] אוּלַי יָשֵׁן הוּא, וְיִקָץ". נביאי הבעל התעלמו מההקנטות והמשיכו לצעוק לאלוהיהם, "וְאֵין קוֹל וְאֵין עֹנֶה וְאֵין קָשֶׁב". עכשיו הגיע התור של אליהו. הוא בחר פר והניח על המזבח, ואז, כדי להעצים את הדרמה, ביקש שימלאו ארבעה כדי מים וישפכו על העולה והעצים, ואז עוד ארבעה כדים, ועוד ארבעה, כך שכשהאש תלחך את הפר, יהיה ברור לכולם שהיא ירדה מהשמים, ובחרה בו ובקורבנו.
אחרי ניצחונו המובהק שהסתיים באש גדולה ובטבח של כל נביאי הבעל נאלץ אליהו לברוח למדבר, מפחד נקמתה של המלכה איזבל. שם, מיואש מהעובדה שאחרי כל הרעש שהקים בשם האל נשאר רק הוא לבדו באמונתו, אליהו מבקש מהאל למות. האל עונה לו באחד הטקסטים הכי יפים בספר: "...צֵא וְעָמַדְתָּ בָהָר לִפְנֵי ה', וְהִנֵּה ה' עֹבֵר וְרוּחַ גְּדוֹלָה וְחָזָק מְפָרֵק הָרִים וּמְשַׁבֵּר סְלָעִים לִפְנֵי ה', לֹא בָרוּחַ ה'. וְאַחַר הָרוּחַ רַעַשׁ, לֹא בָרַעַשׁ ה'. אַחַר הָרַעַשׁ אֵשׁ, לֹא בָאֵשׁ ה'. וְאַחַר הָאֵשׁ קוֹל דְּמָמָה דַקָּה".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם