בומרנג שחור
ההמלצות בנושא הדרת נשים שהוציא היועמ"ש יהודה וינשטיין מבקשות לכפות על החרדים נורמות אולטרה-פמיניסטיות. אם ההתנהלות הכוחנית הזו לא תיפסק, היועץ וחבריו עלולים לקבל את תוצאותיה חזרה בפנים
את הפצצה הנחית היועץ המשפטי לממשלה ביום ירושלים. כותרת המסמך שהפיץ הייתה "המלצות הצוות לבחינת תופעת הדרת הנשים מהמרחב הציבורי". במסקנות שהופיעו בו יש הכול חוץ מאינטליגנציה רגשית ותבונה פוליטית. היועץ נגרר אחרי הקולות האולטרה-פונדמנטליסטיים של השיח הפמיניסטי, ששנויים במחלוקת עמוקה גם בתוך שיח הפנימי של ארגוני הנשים, ושלח את משמרות הצניעות שלו לבדיקת חורים וסדקים מקפת בתוככי הקסבה של מאה-שערים. מעתה, כל הדרה במרחב הציבורי דינה יהיה כעברה פלילית. המטרה המוצהרת היא לכפות הכשר פמיניסטי למהדרין מן המהדרין בהשגחת בג"ץ - בלי שרויה, בלי קטניות ובלי היתר מכירה.

הואיל והצוות הנכבד לא ראה לנכון לזמן אף אישה חרדית לרפואה לשמוע את דעתה, התחושה היא שיותר משרוצה הוועדה לגלות לניאנדרטלים החרדים החשוכים את אור הקדמה, היא מעוניינת "להיכנס בהם". זוהי גם התחושה מסגנון השיח בדיוני ועדת פרי לשוויון בנטל; כשחברי הוועדה שם מעלים ברצינות את האפשרות להטיל אחריות פלילית על בחורי ישיבה שלא מתגייסים - שמשמעותה היא שליחת ניידות משטרה לישיבות - ברור שהמוטיבציה שלהם היא לא להעלות את אחוזי הגיוס אלא למרוח צבעי מלחמה, להלום בטופי טם-טם ולצאת לקרב.
אסוציאציה היסטורית קטנה. צעדי ה"דרוס כל דוס" האחרונים מזכירים את דבריו של יאיר לפיד בנוגע למניע של תוכנית ההינתקות. תחת הכותרת "דברים שאי אפשר היה לומר בזמן ההתנתקות" ('ידיעות אחרונות'", 13.10.05), טען אז לפיד שמהלך הפינוי והגירוש "מעולם לא היה קשור לפלשתינים, לדמוגרפיה, לשאיפה להסדר שלום, לשחיקה היחסית של צה"ל או לכל אחד מן ההסברים שניתנו לנו". מטרתה היחידה של העקירה הייתה לשיטתו "ללמד (את המתיישבים – י"י) שיעור בצניעות, ואולי גם בדמוקרטיה".

לאן כל זה מוביל? התחושה היא שהפעלת כוח אלים כתחליף להידברות היא בומרנג, ובטווח הארוך היא תגרור את שבט הלבן אל עברי פי פחת. כי מה שיקרה הוא שהציבור החרדי, שחש כרגע הלם וחוסר אונים, יתעשת וישנה דיסקט פוליטי. מעיסוק בשאלת 'איפה הכסף' הוא יעבור לשאלת 'איפה הכוח'.
נסביר: הפוליטיקה החרדית הישנה שאלה את עצמה בעיקר דבר אחד – איפה הכסף. מומחיותם ההיסטורית של משה גפני ויעקב ליצמן הייתה בשליטה מושלמת באינסטלציית צינורות ועדת הכספים ובשימור תזרים המזומנים למוסדות החרדים. המומחיות השנייה של הפוליטיקה החרדית הישנה הייתה הענקת ג'ובים רבניים למקורבים. גם זו נגזרת ישירה לשאלת הכסף. מאז ומעולם מטרת חלוקת הג'ובים הייתה לסדר "פרנוסה" לחבר'ה - לא לייצר סדר יום לאומי חדש.
אבל הצעירים החרדים כיום נמצאים במקום אחר לחלוטין. יש שם שכבה לא קטנה שלמדה משפטים ומנהל עסקים, ששירתה בצבא ואשר מדברת בקול על מה שההורים שלה לא העזו אפילו לחלום. כשהצעירים בשחור יחליפו את הפוליטיקה החרדית הישנה, הם יעשו את זה בדרך שונה לחלוטין. ניתן להעריך בזהירות שתוך שנים ספורות נראה פה צמיחה של ארגונים לא ממשלתיים חרדיים כפטריות אחרי הגשם. הם יפרסמו מחקרים שיבדקו כמה חרדים מועסקים בפרקליטות ובבתי המשפט ובוועדה למינוי שופטים; הם יגישו בג"צים ויתבעו שוויון, ולבסוף גם יקבלו פסקי דין לטובתם; הם יפרסמו דו"חות על אפליית חרדים במשרדי ממשלה ובמגזר הפרטי, ויעשו ליועץ המשפטי לממשלה את כאב הראש שהיום עושים לו ארגוני הנשים.
הפקידוּת המשפטית שיכורת הכוח לא מבינה שהזמן לדבר עם שכבת החרדים הזו הוא עכשיו, כשהם עדיין צעירים, פתוחים ומוכנים להקשיב. אחרי שהם ישלטו במוקדי הכוח זה יהיה מאוחר מדי.
אם כל ה'גירסא דינקותא' שאיתה הם יגיעו למסדרונות השלטון תורכב מזיכרונות מהאכזריות של העסקנות הליטאית והכוחנות של פרקליטות המדינה, המצב פה יהיה רע.
ואם כבר דיברנו על חוסר התבונה שבהתנהלות הממשלה מול הציבור החרדי, חייבים לומר משהו על המתווה לשוויון בנטל שגיבשו מפלגות 'הבית היהודי' ו'יש עתיד'. על דבר אחד אין ספק: למי שכתב אותו אין קצה-קצהו של מושג ירוק בדרך שבה מתנהל עולם הישיבות - לא החרדי וגם לא הדתי-לאומי.
אין רעיון עוועים יותר מההצעה לשריין 1,800 פטורים משרות צבאי ל'עילויים' במימון משולש של המדינה. בישיבות אין הרי בחינות מסודרות, וגם אין באמת דרך לבחון את יראת השמיים ואת ההתאמה לחיי העמל בתורה. שריון מכסת פטורים מבטיח דבר אחד: שמי שיקבל אותם יהיו הבנים, החתנים והגיסים של ראשי הישיבות והכוללים, וראשי העסקנים, המקורבים והקומבינטורים. ה'עילויים' האמיתיים יידחקו לתחתית הרשימה.
הבעיה לא תפסח על הישיבות הציוניות. קחו למשל שתי ישיבות גבוהות - הישיבה הגבוהה בעלי וישיבת 'מרכז הרב'. בעלי לא צריכים פטורים שכן רוב תלמידי הישיבה הם בוגרי צבא, והמיעוט שלומד שם 3-4 שנים לפני הצבא עתיד להתגייס לשירות מלא. קוראים למוסד הזה ישיבה אבל בפועל הוא מתפקד כמכינה משודרגת. ישיבת 'מרכז הרב' לעומתו מחזיקה כמות גדולה של אברכים במשך שנים ארוכות. ועכשיו, הואיל והפטור הזה שווה הרבה מאוד כסף, הישיבות שלא צריכות אותו עשויות לספסר בו מול הישיבות שכן צריכות אותו.
במגזר החרדי המצב יהיה הרבה יותר גרוע: ישיבות חסידיות שתלמידיהן יוצאים לשוק העבודה לאחר החתונה ימכרו את הפטור לאברכים ליטאים; הורים עשירים יקנו אותו לחתנים שלהם כחלק מה'סידור' והסחר-מכר של שוק השידוכים; עילויים אמיתיים ייאלצו ללמוד פחות ולהשקיע זמן ומשאבים בשימון הקשרים שלהם ברחוב הקבלן או במסדרונות 'מיר' ו'חברון'.
בשיטה הזו אין תמריץ לנשיאה בנטל אלא בעיקר תמריץ לשחיתות מוסדית ואישית שתפרנס לא מעט דוחות מבקר המדינה ותחקירים בתקשורת.
אם 'הבית היהודי' ו'יש עתיד' באמת מעוניינים לשמר מנהיגות רוחנית, כדאי להם לחזור לדבריו של הרמב"ם על תפקידו ההיסטורי של שבט לוי (הלכות שמיטה ויובל פרק י"ג, הלכות י"ב-י"ג):
"ולמה לא זכה לוי בנחלת ארץ ישראל ובביזתה עם אחיו? מפני שהובדל לעבוד את השם, לשרתו ולהורות דרכיו הישרים ומשפטיו הצדיקים לרבים (...) לפיכך הובדלו מדרכי העולם, לא עורכין מלחמה כשאר ישראל.
"ולא שבט לוי בלבד אלא כל איש ואיש מכל באי העולם אשר נדבה רוחו אותו והבינו מדעו להיבדל לעמוד לפני השם, לשרתו ולעובדו לדעה את השם, והלך ישר כמו שעשהו הא-להים ופרק מעל צווארו עול החשבונות הרבים אשר ביקשו בני האדם, הרי זה נתקדש קודש-קודשים".
העיקרון שמתווה הרמב"ם הוא שכדי להיפטר משירות צבאי נדרשת נכונות לוויתור על הישגים חומריים ולעיסוק בענייני רוח. לא זו אף זו, הוויתור על ההישגים החומריים הוא הכלי המרכזי לזיהוי איש רוח אמיתי. הישיבה לא יכולה להיות אתר שמגיעים אליו כדי להרוויח כסף אלא מקום שמגיעים אליו מתוך תודעת שליחות לאומית אלטרואיסטית, תוך ויתור על הכסף.
על כן השכל הישר מחייב שהמפתח יהיה בדיוק הפוך: תקציב הלומדים צריך להיות מחולק באופן דיפרנציאלי, כך שהמימון הגבוה ביותר יינתן דווקא לאלו שמתעתדים להתגייס לשירות מלא. ככל ששירותו של אדם יהיה קצר יותר, כך התקציב שהישיבה מקבלת בגינו יהיה נמוך יותר. התלמידים והישיבות יערכו בירור פשוט ונוקב: האם הם מעוניינים לקבל עזרה ממשלתית משמעותית לתקופת הישיבה המכינתית ובתמורה להתחייב לשירות מלא, או להקדיש את עצמם לעבודת השם ולהסתפק במועט.