הדיקטטור מת, הצלקת תישאר
מותו של האחראי לזוועה לא מביא הקלה או שמחה. להיפך. במקום מנוחה יש בבטן גוש, תזכורת לצלקת הנצחית שחרותה בליבן של משפחות הקורבנות
סבתי ז"ל מעולם לא התגברה על ההיעלמות של בנה הבכור. במשך עשרות שנים תמונתו עמדה על השידה בסלון ביתה, תמונה של צעיר מזוקן עם חיוך בעיניים, נשוי טרי שכל עתידו לפניו. זה מה שמסתתר מאחורי הביטוי הקר "פשעים נגד האנושות": צעיר מחייך בתמונה שתמיד תדהה, בעוד הוא לעולם לא יזדקן. למרות מה שניתן היה אולי לצפות, מותו של האחראי לזוועה לא מביא הקלה או שמחה. להיפך. במקום מנוחה יש בבטן גוש, תזכורת לצלקת הנצחית שחרותה בלב המשפחה ובליבן של עשרות אלפי משפחות נוספות. יותר נורא מהאובדן זה לחיות שנים על גבי שנים עם הידיעה הנוראה שתמיד מכילה בתוכה שביב של חוסר ודאות, בלי שיהיה אפילו קבר שיספק רגע של נחמה. והכל בגלל שאנשים הביעו את דעותיהם.
המקרה של ארגנטינה הוא ספר לימוד מרוכז להתפתחות הרוע. ממה שהתחיל, לפחות בעיני יוזמיו, כניסיון ל"שמירה על הסדר" ול"חתירה למשילות" והפך למדרון חלקלק אל מרחץ דמים המוני ומתמשך. הגנרל וידלה שם בעדיפות עליונה של משטרו את חיסול מתנגדיו, ללא כחל וסרק. אלא שהרשת שנועדה ללכוד פעילי גרילה שמאלנים התרחבה - ועד מהרה כללה גם עורכי דין, סטודנטים, עיתונאים ומנהיגי איגודי עובדים. כל מי שהחזיק בדעה שונה וגם העז לבטא אותה. ה"ניו יורק טיימס" סיכם בזמנו: "עבודת הקונגרס הושעתה, מפלגות פוליטיות בוטלו, השביתות הפכו ללא חוקיות ופלוגות מוות פשטו במדינה". עשרות אלפים אזרחים נעלמו ונרצחו באכזריות. זה מה שמסתתר מאחורי הביטוי הקר "אנטי דמוקרטיה".
עד כמה שזה לא ייאמן, וידלה נראה לעתים כיונה בין חבריו הניצים, כמו הגנרל איבריקו סנט-ג<ין שהצהיר, בלי בושה, ב-1977: " קודם נהרוג את החתרנים, אחר כך את מי שישתפו איתם פעולה, אחר כך את האוהדים למטרה, אחר כך את האדישים ולבסוף את הנחבאים אל הכלים".
"הדיקטטור לשעבר מת" נכתב בסוף השבוע בכותרות ברחבי העולם. זה לא מדויק. וידלה לא היה "לשעבר", הוא נותר דיקטטור עד יומו האחרון ומעולם לא הביע חרטה על הזוועות שהנהיג. דיקטטורים לא מתים, הם רק מתחלפים, והדרך היחידה לעצור אותם היא באמצעות הדבר היחיד שמפחיד אותם, ונגדו הם לוחמים בכל מאודם ובכל כוחם: רוח האדם וחופש המחשבה.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם