מי כאן האליטה?
המגזר הדתי-לאומי מגיע לעמדות מפתח והופך לאליטה שתוביל את המדינה. כעת הוא צריך לשאול את עצמו אם הוא יכול להתעלות מעל השקפות מבית ולהכיל את כלל המורכבויות של החברה בארץ
המושבניקיות שלי, או המעט שנשאר ממנה, מסמנת עבורי ולא רק עבורי, משהו מעבר לשייכות גיאוגרפית גרידא - כאילו ניחוח החציר וזבל העופות נושאים עמם ארומה של אליטיזם פנימי. זה שקר שאני ממשיך כנראה לספר לעצמי. אני כבר לא מושבניק, אבל גם לא אליטה.
כשאתה חלק מאליטה אתה מבין את האחריות שמופקדת בידיך - המדינה זה אתה, ועליך החובה המוסרית לדאוג לשימור מעמדך כאליטה, אך גם לדאוג לשימור הקבוצה הגדולה יותר. האליטה של בני ההתיישבות העובדת כשלה בשימור הפנימי ובשימור החיצוני ולכן נמצא תת-ייצוג שלה בכנסת, שלראשונה מוצאת עצמה ללא נציג מובהק לקיבוצים ולמושבים, אך גם תת ייצוג בתקשורת, בגופים ממשלתיים ולאט לאט גם בצבא, המיקרוקוסמוס החברתי של מדינת ישראל.
אז מי כאן אליטה? מבט חטוף בטלוויזיה יאשש את מה שראינו בצבא לפני עשר שנים. הכיפות הסרוגות הן האליטה השלטת של מדינת ישראל.
ח"כ אורי אורבך קרא לפני כמה שנים לקוראי "נקודה" להשתלב בתקשורת - "הטובים לתקשורת!" הוא אמר ועשה, מתוך ההבנה שהשפעה תקשורתית תביא ללגיטימציה מוגברת ולכך שקולם של הכיפות הסרוגות יישמע.
הרב יואל בן נון קרא לחבריו באותה אכסניה - "להתנחל בלבבות", מתוך ההבנה שמגזר נפרד ואיכותי בעיני עצמו אינו מספק על מנת לחולל שינוי חברתי מעמיק.
שני המסרים חלחלו. המגזר הדתי-לאומי, שראה עצמו כממלכתי אך נבדל, ששמר על זרם חינוכי לעצמו, שהתנקז למקומות יישוב שהפכו ל"בועות" מוגנות של ערכים ושל תחושת "יחד" - המגזר הזה הוא הישראלי היפה של 2013. נפתלי בנט הוא ירון זהבי, אורית סטרוק היא תמר מחסמב"ה ושי פירון הוא ס. יזהר של הדור הזה.
מה שבלט בשנים האחרונות בישיבות סגל פיקודי, בישיבות דרג ביניים במשרדי ממשלה רבים, הפך לעובדה מוגמרת עם הופעתם של עמית סגל וברוך קרא, אבל גם של מתמודדי ריאליטי שלא מתביישים בשביס ובציציות. תרבות היום-יום יצאה מהגורן אל הבועה השיינקינאית ומשם היא בדרך ל"ביצה" של רחביה וצרכניה כבר לא נפגשים בחדר האוכל הקיבוצי או ב"קפה תמר", אלא בבתי הכנסת של גבעת שמואל ורעננה.
משרד החינוך, שהיה שנים נחלת מנהיגי המפד"ל הממלכתיים, מבורג ועד המר, נשלט שוב על ידי חובש כיפה, שאחד מצעדיו הראשונים היה מינוי ליועצים של שני "בנים של", רבי זכויות בפני עצמם - חילי טרופר ושיבי פרומן.
כך עובדת אליטה: חוק ידוע אומרת שכפי שכל מושבניק מכיר את כל המושבניקים - כך גם "חוק השלובים" יאפשר לך למצוא קישור חברתי במעגל קצר ליועץ שר החינוך, למפקד היחידה המובחרת, לראש המכינה ולכתב הפוליטי. וזה בסדר גמור.
הכיפה הסרוגה נמצאת במקום הזה בזכות. בזכות האמונה במדינה, בזכות הערכים מהבית ומהתנועה, בזכות הממלכתיות ובזכות עבודה קשה. הלעומתיות, תחושת האנדרדוג שהולך בראש המחנה, הביאו ציבור איכותי ומוכשר למעמד החברתי שאליו הגיע. המגזר הזה צלח בהצלחה את הקרעים האפשריים של רצח רבין ואת ההתנתקות, ערך בירור פנימי ולא חדל לגדול, להשפיע ולסמן יעדים.
ומה עכשיו? מבחנה של האליטה הוא בשימור כוחה, יחד עם הטמעת התפיסה ש"דברים שרואים מכאן לא רואים משם" - לא תמיד הכלים שסייעו לאליטה לצבור כוח הם גם הכלים שיסייעו לה לשמר את כוחה. וזה טוב. לכולנו.
הכנסת הזו, הדור הזה, הוא זמן המבחן. האם הזרם הדתי-לאומי יכול להתעלות מעל אמונות והשקפות מבית ומצליח להכיל את כלל המורכבויות של החברה הישראלית? האם בשלה גם בקרבו ההבנה שמערכת חינוך ממלכתית-דתית נפרדת היא נזק בטווח הארוך למדינה ולשימור האליטה? האם הזרם הדתי לאומי מבין שבמצב הדברים היום עליו לחתור לביטול הרבנות הראשית וצמצום הרבנות הצבאית? האם הגיע הזמן לדיון ערכי בכל הקשור לוויתור על האפשרות הלא-ריאלית של מדינת הלכה? והאם הזרם הממלכתי-דתי אכן פתר כבר את המתח העדתי בין הכיפות הסרוגות ה"קלאסיות", לבין, איך נאמר זאת בעדינות, אלו שהכיפות שלהם קצת פחות בהירות?
החברה הסרוגה היא חברה ממלכתית, אך גם כזו שרואה בערכיה לעתים כערכים היחידים שראוי לכבד. את הקוד הפנימי הזה ראשיה חייבים לפצח ולשנות. הטינה הגוברת, ולא רק ב"הארץ", כלפי מפעל ההתיישבות היא תמרור אזהרה, כמו גם התחזקות הזרמים הליברלים ביהדות.
האורתודוקסיה המסורתית חייבת לעבור רפורמה פנימית על מנת שתוכל להמשיך ולהחזיק בהגה השליטה. לנו, הצופים מהצד, נותר רק להתפלל להצלחתם, כי האליטה הבאה שנושפת בעורפינו, מתחנכת היום בכוללים ובתלמודי התורה.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם