האייתוללות מבוהלים
מבחינת השלטון האיראני המצב אינו טוב - הסנקציות מקשות באמת, והמנהיגות, שנדחקה לפינה, עשויה לגרום לה לבצע ויתורים כלפי המערב
- אזרחי איראן יתייצבו בקלפיות לבחור נשיא
האייתוללות מנהלים מרוץ מבוהל לקראת הבחירות, ויש להם סיבה טובה. ב-2009 הם גנבו את הבחירות, והחזירו את הפרובוקטור העלוב מחמוד אחמדינג'אד לשלטון. זה הוציא אלפי מפגינים מאוכזבים לרחובות במה שזכה בטרם עת לשם "המהפכה הירוקה". המרד דוכא, ומנהיגיו נמצאים במאסר בית, אבל הוא דלדל את כוחו של המנהיג העליון, אייתוללה עלי חמינאי, והפך את אחמדינג'אד לברווז צולע.
הפעם אייתוללה חמינאי לא מעוניין בפשלות. ששת המועמדים שנותרו, מתוך ה-670 שהציגו מועמדות, כולם בעלי קשר כלשהו אליו. חלקם קשורים למשמרות המהפכה. בחזית נמצאים סעיד ג'לילי, האחראי על המשא ומתן בענייני הגרעין עם המערב; עלי אכבר וולאיטי, היועץ הראשי של חמינאי בענייני חוץ; מוחמד גאליבף, המפקד לשעבר בחיל האוויר וראש העיר המכהן של טהרן (המפורסם בבירה כמי שהכניס לשימוש שירותים ציבוריים והקטין את אוכלוסיית העכברושים); וחסן רוחאני. אם יש מישהו במרוץ הזה שכדאי להיות לטובתו, ייתכן שזה רוחאני, משום שהוא טוען שלמד בעבר בגלזגו, והיה שותף מתוחכם למשא ומתן על ריסון המשאלות הגרעיניות של איראן.
שתי שאלות מרכזיות צריכות לעניין אותנו ביחס לבחירות. האחת היא איזה הרכב שלטוני יאפשר לאיראן לסגת מהתוכנית הגרעינית שלה. אחת הסיבות שהגענו כל כך קרוב לעימות עם איראן בארבע שנים האחרונות היא היחסים הרעועים בין חמינאי לאחמדינג'אד. ברית חדשה עשויה, אולי, להקל את המתיחות במזרח התיכון.
הדבר השני הוא האינטרס שלנו בכך שאיראן תיפתח ותקיים דו-שיח עם המערב, אפילו בעניינים שאינם קשורים לגרעין. אנחנו צריכים לפחות לדבר עם טהרן על המעורבות ההולכת ומעמיקה שלה במאבק הדמים בסוריה. ממשלה חדשה באיראן עשויה לקדם עסקה במסגרתה יתאפשר לאיראן להעשיר כמות מסוימת של אורניום, בתמורה לוויתורים בעניין הסורי.
כשהעימות בין ששת המועמדים הגיע בשבוע שעבר לענייני הגרעין, המומחים לענייני איראן וארגוני המודיעין האזינו בקשב רב. סעיד ג'לילי, שנחשב לפייבוריט של המנהיג הרוחני, ננזף בטלוויזיה על ידי וולאיטי, איש אמונו של חמינאי. "אתה מוכן לעשות שלושה צעדים, ואתה מצפה מהצד השני שיעשה מאה צעדים", אמר וולאיטי. "אנחנו לא יכולים לצפות לקבל הכל ולא לתת כלום".
הדברים האלה עוררו מעט התלהבות בטהרן. אולי זה היה רק תרגיל כדי להוציא מצביעים לקלפי, אבל קורה באיראן משהו. סדקים באליטה הם דבר חשוב בחברות סגורות. הם בהחלט מילאו תפקיד בנפילת הקומוניזם. הדפוס בפולין בשנות השמונים היה: מחאה ברחובות ובבתי החרושת - דיכוי בכוח, סנקציות מערביות וקיפאון כלכלי - שסעים בהנהגה הקומוניסטית, אכזבה מהשלטון ובעקבותיה חלוקת הכוח. יש הבדלים ברורים בין זה ובין המצב באיראן, אבל צעירים איראנים רבים מקווים ששלטון אנשי הדת יתפורר כמו שהקומוניזם קרס במזרח אירופה.
הלקח מבחינת המערב צריך להיות כזה: יש להקשיב למה שבאמת נאמר באיראן, ולהימנע מהתיוג של פוליטיקאים כשמרנים או רפורמיסטים. הם בהחלט עשויים לנהוג באופן פרגמטי. צריך לזכור שהמצב מבחינת השלטון האיראני כיום אינו טוב - הסנקציות מקשות באמת, והמנהיגות, שנדחקה לפינה, עשויה לגרום לה לבצע ויתורים כלפי המערב.
הכותב הוא פרשן לענייני יחסים בינלאומיים ב"טיימס" הלונדוני
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם