מה רוחאני רוצה
נשיא איראן מעורר תקוות, כמו בשאר אסד בזמנו. אך הנטייה שלנו לפרש את המציאות באופן חד-צדדי כבר הוכחה כשגויה במלחמת יום כיפור
משום מה, ולהבדיל אלפי הבדלות, זה קצת מזכיר לי איך התקבל בזמנו אצלנו, ובמערב, הנשיא החדש של סוריה, בשאר אסד שמו. הוא צעיר, חובב אינטרנט, התחנך במערב, כמה לרפורמות, לשלום עם ישראל ולקשרים הדוקים עם המערב.
בשאר עורר תקוות, ורוחאני מעורר תקוות. תקווה היא דבר חשוב מאין כמותו. היא נחלת כולנו, אך אסור לדעתי לראות דרכה את המציאות באורח חד-צדדי, ואין לנסות לצבוע את העתיד בצבע אחד, בדרך כלל ורוד (או שחור, בהתאם לסוג התקווה).
במה דברים אמורים? עוד בקושי גמרו לספור את הקולות בטהרן, וכבר מיהרו אצלנו בהערכות ופרשנויות: מצד אחד, איראן של רוחאני תוותר על פיתוח הגרעין לצורכי מלחמה ותתמקד בגרעין לצורכי שלום; איראן זאת תפסיק את חתרנותה במרחב, וציר הרשע שלה ייחלש; מעמדו העליון של חמינאי באיראן נחלש, הוא נכשל בצורה חמורה. ומהצד השני: שום דבר לא קרה, הכל מזימה מתוחכמת של חמינאי על מנת לסבר את אוזנו של המערב; נא להתייאש.
הגישה הזאת משקפת כמובן את הרצון של בעליה, כאשר אין לכך שום בסיס במידע מהימן, ובוודאי לא בעתיד שלגביו, מה לעשות, אין לנו מידע. אולם יש בכך משהו עמוק יותר. זאת גישה המשוכנעת שהצד השני חש ומרגיש כמוך, ואם אתה חושב רציונלית על פי דעתך, גם הצד השני צריך לחשוב כמוך;
הגישה הזאת שוללת מהצד השני את האוטונומיה המחשבתית העצמאית שלו, הנשענת על תרבותו, חינוכו וערכיו. יש בגישה הזאת משהו מההתנשאות ומהחשיבה שאני עליון, שמחשבתי היא הנכונה.
אני רוצה להמחיש זאת במקרה אחד מני רבים הקשור למלחמת יום הכיפורים. מה חשבנו בישראל על סאדאת נשיא מצרים? חשבנו שהוא חושב כמונו, בצורה הכי רציונלית, ושאין לו שום אינטרס לצאת למלחמה כי הוא יודע שהוא יפסיד בה; כי הוא יודע שצה"ל חזק מצבאו וצה"ל יכה אותו שוק על ירך.
אילו אנחנו היינו במקומו, בוודאי שלא היינו יוצאים למלחמה נגד צה"ל וחיל האוויר האימתני שלו. לא חשבנו בכלל שאולי סאדאת חושב ומרגיש אחרת; לא העלינו על דעתנו שהוא מוכן להפסיד בשדה הקרב על מנת לנצח אולי בשדה המדיני; לא היינו מסוגלים להבין שיש לו אינטרסים משלו, שהוא אדם גא שמושפל. גם המודיעין האמריקאי חשב כמונו.
איני יודע ואיני מתיימר לדעת מה יילד יום, לאיזה כיוון יפנה רוחאני ואם מעמדו של חמינאי אכן נפגע. אך אני יודע שני דברים. האחד, רוחאני הוא בשר מבשרה של שכבת אנשי הדת של איראן, וערכיו הם פרי תרבות פרסית ואמונה שיעית.
השני, קודמו בתפקיד, אחמדינג'אד, אכן תרם רבות להסברה הישראלית, ופיו הגדול היה ממש מציאה משמים עבור נתניהו. אולם האיש הזה הוא גם זה שלעג לכל גדולי המערב, הוליך אותם באף, שיטה בהם והביא את איראן לסף רכישת יכולת גרעינית ומעמד של מעצמה אזורית במזרח התיכון. זה עלה לאיראן במחיר כלכלי כבד.
לאן ילך רוחאני? הוא אמר דבר אחד ברור: מטרתו היא להוריד את המחיר הכלכלי של הסנקציות. איך? נחכה ונראה.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם