וזהו סוף הזיכרון
התינוקת בת תשעת החודשים שנשכחה באוטו לא יוצאת לי מהראש
לשם שינוי, נתחיל מ־ב’.
מצווה מספר 592: להניח לעניים את השכחה. או בקיצור - "שכחה". זו אחת מקבוצה של שלוש "מתנות לעניים". המצווה מתייחסת לחקלאים שאוספים את תבואתם ושוכחים עומר חיטים בשדה או אשכול ענבים על הענף. הפרי הנשכח הופך חוקית להפקר, והוא מיועד לעניים. שכחה היא עניין פסיבי ואוטומטי. היא קורית בעל כורחנו, ואנחנו משקיעים בדרך כלל הרבה מאמץ במניעתה. מצוות השכחה עושה דבר יפה, והיא הופכת את האובדן למעשה של נתינה.
אם מישהו חזר בתשובה, אסור לומר לו "זכור את מעשיך הראשונים". גם חוק המרשם הפלילי בישראל מוכן לשכוח ולסלוח למי שכיפר על חטאו ושב למוטב. אם עבר מספיק זמן, ובהתאם לחומרת העברה, אפשר אפילו למחוק את הרישום כאילו לא היה.
אבל האינטרנט זוכר הכול. וכך, הדבר הכי גרוע שעשיתם בחיים יהיה הדבר הראשון שאנשים ידעו עליכם. זה יכול להיות גם הרבה פחות דרמטי מעברה פלילית - כמו סתם תמונה מביכה בפייסבוק שלא תיעלם לעולם. מדינות אירופיות שונות כבר מגבשות חוקים שיגנו על זכותו של הפרט להישכח. יש מודלים מעניינים, כמו זה שהציע פרופ’ ויקטור מאייר שונברגר מהמכון לאינטרנט באוניברסיטת אוקספורד: הוא מציע לעצב את הזיכרון של הרשת בדומה לזיכרון האנושי, עם שכחה מובנית לתוך המערכת. מידע יעלה לרשת עם תאריך תפוגה, וככל שיחלוף הזמן הוא יתחיל לדהות עד שייעלם כליל.
אחד הסיפורים האהובים עליי בגמרא מופיע במסכת נדה, שם מתאר רבי שמלאי את העובר במעי אמו, מקופל כמו פנקס. ידיו על שתי צדעיו, ראשו מונח בין ברכיו, פיו סתום וטבורו פתוח. הוא אוכל ממה שאמו אוכלת, שותה ממה שאמו שותה ואינו מוציא צואה - שמא יהרוג את אמו. כל אורגניזם חי חייב לפנות פסולת מהמערכת כדי לאפשר לחומר חדש להשתלב בתוכו (האם אפשר לומר שההגדרה של חיים היא חילוף חומרים?), אבל בזמן שהותו בתחום הסתום של הרחם לא מוציא העובר דבר והוא לא שוכח דבר. הוא לומד שם את כל התורה כולה, נר דלוק לו על ראשו והוא צופה ומביט מסוף העולם ועד סופו.
מי ירצה לצאת ממקום כזה לאוויר העולם, שם נפתח הסתום ונסתם הפתוח? מי מסוגל להתנתק מהטבור ולהפוך תלוי בפה הרעב? בדיוק מסיבה זו בא מלאך ברגע הלידה וסוטר לו לאדם על פיו, ומשכחו את כל התורה כולה. לא סתם אנחנו חוטפים את המכה מעל השפה: הפה הוא איבר מבלבל ומסוכן. הוא יודע להכניס חומר ולהוציא רוח. תחלוף שנה לפחות עד שנתאושש מהמכה ונתחיל ללמוד שפה חדשה, ועד אז יספיק הפה לשכוח גם את המעט שהמלאך שכח להשכיח.
נשים בהיריון שוכחות כל כך הרבה, עד שהתופעה זכתה לשם המטופש "טפשת היריון". אני זוכרת היטב את תחושת השכחה, אז אני מנסה כל הזמן להיזכר במילה שיושבת על קצה הלשון.
יצאו מדענים לבדוק מה קורה במוחן שטוף ההורמונים של אמהות לעתיד. מכיוון שלא נהוג לנתח את מוחן של נשים מגזע ההומו־ספיינס, נבחרו אחיותינו החולדות להעיד במקומנו. השינויים החיוביים שנצפו במוחן של חולדות בהיריון: יותר נחישות, פחות חרדה וחוש ריח מחודד (פחות חרדה? שישלחו מישהו לבדוק את המוח שלי, נראה לי שחיווטו אותו הפוך). מסקנת המדע לגבי ה"טפשת" היא שזו אינה אלא תוצר לוואי מצער של כל אותם שינויים שעוברים על המוח, ואשר נועדו לאפשר לחולדות ולנשים להיקשר לגוריהן ולטפל בהם במסירות.
לי נדמה שהשכחה עצמה היא העיקר. המוח מאמן את הגוף ומכין אותו לשכחה הכי גדולה שיצטרך להביא על עצמו. אמא שלי קראה לזה "הנס הגדול". רק השכחה מאפשרת לילד הבא להגיע לעולם. כי אם נשים היו זוכרות את הכאב של רגע הלידה, אזי היה כל העולם סין וכל הילדים יחידים להוריהם.
פרופ’ רחל אליאור כותבת: "אולי לא מקרה הוא שהמילה המתייחסת לאושיות התרבות, לזיכרון, מייחדת בעברית את הזכר, ואילו המילה המתייחסת להיעדר, לחלל, לנקב, מתייחסת לנקבה. והמילה המתייחסת לנשייה, שכחה, מתייחסת לנשים" (מתוך "עלמה יפה שאין לה עיניים", על נשים בלשון, בדת ובתרבות היהודית).
ומאיר אריאל מסכים: "להיות זכר, זה לזכור ולזכור ולזכור".
נשים וגברים זוכרים זה בשביל זה. ככה זה בזוג: אחד זוכר ימי הולדת, השנייה זוכרת איפה חונה האוטו. גם קבוצות גדולות יותר, כמו משפחות, חולקות את מטען הזיכרון ביניהן. זה דורש אמון בחברי הקבוצה, אבל ברגע שאני סומכת על מישהו שיזכור בשבילי, אני יכולה להרשות לעצמי להרפות ולפנות מקום למידע חשוב יותר ברמה ההישרדותית־יומיומית.
מלקולם גלדוול מסביר בספרו "נקודת המפנה" שזאת יכולה להיות אחת הסיבות לכך שאנשים חווים דיכאון וירידה ביכולות קוגניטיביות אחרי גירושים או פטירה של בן הזוג. אנחנו מאבדים לא רק את האדם אלא גם חלק משמעותי של עצמנו שהפקדנו בידיו.
התינוקת בת תשעת החודשים שנשכחה באוטו לא יוצאת לי מהראש. קראתי את כל פרטי המקרה ואת כל מאמרי הדעה ותגובות הגולשים. מצאתי אתרים שלמים שמוקדשים לתופעה. הייתי חייבת לנסות ולזהות את הכשל, להבין איך דבר כזה יכול לקרות, כדי שאוכל להתגונן מפניו.
למדתי על פעילות המוח שנופל לאוטומט של השגרה, ומה קורה לו תחת לחץ, חוסר שינה ושינוי פתאומי בהרגלים. מתברר שזאת בעיקר תופעה של עשרים השנים האחרונות - מאז שיצרניות מושבי הבטיחות המליצו להעביר את כיסא התינוק למושב האחורי ולהפוך אותו נגד כיוון הנסיעה. הם לא שיערו עד כמה חיוני קשר עין יכול להיות. דמיינתי את הרגע שאותו אבא הבין מה קרה, את הרגע שאשתו הבינה. לא הצלחתי לנשום, אבל גם לא הצלחתי להינתק. דבר אחד ברור לי מעבר לכל ספק: זה יכול לקרות לכל אחד ולכל אחת.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם