לא תהליך שלום, תהליך סרק
נתניהו ואבו מאזן נכנסים למשא ומתן רק כדי לא להצטייר כסרבנים. אין בו צורך. יש צורך בהצעת שלום באחריות האמריקאים
- נתניהו מכחיש: לא יהיה משא ומתן על בסיס גבולות 67'
- במסגרת ההסכמות למשא ומתן, ישראל תשחרר אסירים קשים
הנוסחה הזאת מובילה אותנו, פחות או יותר, למתווה קלינטון. לא שתי מדינות, אלא שתי מדינות לשני עמים. הפרטים אינם קדושים. אפשר וצריך לבצע שיפורים, אבל זה הכיוון. כך שאם אין סיכום מוקדם על קווי המתאר - חידוש השיחות הוא עוד בזבוז זמן. לא רק ש"התהליך" לא יוסיף כלום, הוא רק יפגע. הוא יגדיל את התסכול.
בסוף הדרך כל השחקנים על המגרש ירגישו שהם צודקים יותר. הימין יהפוך לימני יותר והשמאל לשמאלני יותר. הפלסטינים, מצדם, יהפכו לעקשנים ולסרבנים יותר. וגרוע מכך, לפי ניסיון העבר, גם כשהאחריות להכשלה או לכישלון היא באופן די ברור על הצד הפלסטיני, הרי שישראל תואשם בהכשלת השיחות.
רק לפני קצת יותר מעשור זו הייתה "נבחרת החלומות" שניהלה את המו"מ. היו שם יוסי שריד ויוסי ביילין ושלמה בן עמי ואחרים. זה לא עזר. המסמך הפלסטיני משיחות טאבה מבהיר שבסוגיית הפליטים הציגו הפלסטינים עמדה שגם רוב מוחלט של השמאל הישראלי לא היה מסוגל לעכל. המסמכים הפלסטיניים המודלפים מהשיחות בעידן אולמרט מוכיחים גם הם שהעמדה הפלסטינית נותרה לא מעשית.
גם היום, מותר להניח, מרצ הייתה דוחה על הסף את העמדה ההיא. היה נייר עמדה אחד ויחיד שבו הציג סאעב עריקאת עמדה מתונה ושפויה. אלא שהעמדה הזו הוצגה לאירופים, ולהם בלבד, חודשים ארוכים לאחר שהשיחות הסתיימו, ועריקאת עצמו הסתייג בכל מכל מהעמדה הזו.
העמדה הפלסטינית אינה מעניקה לישראל פטור מאחריות. לצד העמדות המאוד נועזות שהציגו אהוד ברק ואהוד אולמרט, איש בשעתו, מפעל ההתנחלויות רק התרחב, לא רק בגושים אלא גם בתוככי השטח שמיועד לפלסטינים. חסידי ארץ ישראל השלמה מקווים שהמטרה הושגה ושהם הצליחו לגרור את ישראל למצב שבו אין סיכוי לפתרון שתי המדינות. אם הם צודקים, הרי שמדובר בניצחון פירוס במלוא הדרו.
בימים הקרובים ייפגשו ציפי לבני ועריקאת. נניח שהשניים הללו ידלגו על הברברת המיותרת ויגיעו למקום שאליו הגיעו לבני ואבו עלא לפני חמש שנים. ונניח אפילו שהם יקפצו עוד צעד קדימה, ויגיעו להצעת אולמרט. האם מישהו חושב ברצינות שנתניהו יסכים? האם יש סיכוי שאבו מאזן יגיד היום "כן" להצעה שהוא עצמו סירב לה לפני חמש שנים?
ככל שמדובר במשא ומתן מדיני, תמיד יש הפתעות. אלא שהסיכוי, צריך להודות, שואף לאפס. כך שאין צורך במשא ומתן. חבל על הזמן. יש צורך בהצעת שלום. האמריקאים והאירופים והקווארטט היו יכולים וצריכים להניח אותה על השולחן. קווי המתאר כבר ידועים. המשא ומתן היה צריך להיות על הפרטים, על השלבים, על הביצוע.
זו לא הצעה שתגרום למשבר קשה מנשוא בשני הצדדים. ויתור על רוב השטחים, מצד ישראל, וויתור על פנטזיית השיבה, מצד הפלסטינים, ייתקלו בימין יהודי נחוש ובאופוזיציה פלסטינית, לא רק חמאס, הרבה יותר נחושה.
נתניהו ואבו מאזן נכנסים לתהליך הזה רק כדי לא להצטייר כסרבנים. למרות ההסכמה על חידוש התהליך, שניהם חוששים מהאופוזיציות שלהם יותר מאשר מהקהילה הבינלאומית. שניהם אינם מוכנים לשלם את המחיר הנדרש עבור הסדר. זו תמונת הרקע. צריך להאמין בניסים כדי לחשוב שהתהליך המתחדש, בפעם האלף ואחת, יוביל לפריצת דרך.
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם