יום כיפור נעים: חגיגות הארבעים
(או הדיכאון של אודיסאוס)
"יש לך אולי תמונות מהמלחמה ההיא?"
"לא מצלם מלחמות", אני עונה לתחקירנית הכיפורית וחושב: איזה מזל שאז עוד לא היה פייסבוק ואינסטגרם, כי אם היו עושים אז "לייקים" לאריק ולגורודיש המלחמות לא היו מסתיימות לעולם.
"יש מצב שתשתתף בפאנל לציון האירוע?"
"למה?"
"הזיכרונות שלך מאז, כאילו..."
"הודחקו בהצלחה חלקית כאילו, תודה".
ואני לא מספר לה כמה מחליאים אותי ימי ההולדת הממלכתיים שעושים אצלנו למלחמות כקונספט יעיל של שלטון הפחד, ושלעניות דעתי אין עוד מדינה בעולם שמקפידה לחגוג את המלחמות העצובות שלה, שרובן כמובן היו מיותרות לחלוטין, ולמה לא חוגגים אף פעם את ימי חתימת השלום עם מצרים ועם ירדן למשל?
וכן, אני כבר ממש יכול לראות את הפאנל החוגג על המסך ארבעים שנה למלחמת אוקטובר: פרשנים וגנרלים עם סיפורים טרחניים ולא מהימנים שכמובן הולכים ומשתפרים בכל שנה. ארבעים שנה.
וגם זה: אם איזה אלוף זקן ואידיוט נהיה סנילי, איך בדיוק אפשר לעלות על זה?
וכבר עכשיו אני יכול לשמוע את קצ'ה ופצ'ה מספרים איך הם חצו תעלות וכיתרו ארמיות והצילו אותנו וכמובן שמישהו גם יגיד שדיין אמר שהוא חושב על חורבן הבית ושלא נצא מזה חיים. ארבעים שנה ועדיין הם מתעקשים לדכא אותנו עם המלחמה הנוראה ההיא.
אז לכו ותזדיינו, אתם וכל הזיכרונות המשעממים והשקריים שלכם, ותעזבו אותנו במנוחה.
גם ככה קשה פה.
בכנס סגור של השמאל לפני יותר מעשרים שנה, וגם אז זה היה שמונה אנשים שמתוכם חמישה שיכורים, נפגשנו עם יענקל'ה אגמון, שהציע לנו להפיק ערב מחאה בצוותא לרגל עשרים וחמש שנות כיבוש, ועמוס קינן פער את מבט התכלת הנוקב שלו ואמר לו: יענקל'ה, למה שלא נחכה עוד עשרים וחמש שנה ונעשה חמישים שנות כיבוש בהיכל התרבות?
אבל אנחנו לא סופרים יותר כיבוש, רק עלילות גבורה עם שלל קרבות של אלופים ומדינאים, שהכי היינו רוצים שהם יהיו אילמים.
שילמדו משהו מאודיסאוס.
אודיסאוס עזב את הבית שלו באתיקה, ונפרד מאשתו פנלופה ומהתינוק הקטן והחמוד שלו טלמכוס, כדי לנצח ניצחון מוחץ במלחמת טרויה, כולל הסוס וכל זה, ואחרי הניצחון הוא ממש לא מיהר להגיע הביתה, ובמשך עשר שנים עבר מסע של תלאות ותענוגות שיום אחד יקראו לו בעזרת השם "אודיסאה".
כן, אחינו אודיסאוס בהחלט לקח את הזמן.
כשהוא נתקל בקיקלופ פוליפסמוס בעל העין האחת (בלי שום קשר למלחמת יום הכיפור), הוא תקע לפיד בוער בעין שלו והמית אותו ואחר כך גם וידא הריגה; הוא עגן עם האונייה שלו באי אייאה לנופש הכל־כלול באי יווני אצל המלכה קירקה; נפלט מהאונייה שנטרפה לאי של הנימפה קליפסו, שהייתה כוסית־על וכנראה גם קטינה ודי מרשעת, ששכנעה אותו בכוחותיה המאגיים לשכוח את אשתו ואת הבן שלו ולהתמסר לה בעינוגים ארוטיים מתמשכים שדי התישו אותו, וזה גם הכעיס מאוד את האל זאוס מלך האלים, שחיי המין של הגיבור לא היו חלק מהתוכנית שלו בקשר לאודיסאוס, שאחרי כמה שנים בכל זאת נזכר שכנראה יש לו משפחה באי אחר ובנה סירה קטנה והתחיל לחתור הביתה בשלום.
וכמו הרבה גיבורים שמשתחררים משירות קבע ומפעילות מבצעית ממושכת, מאז ועד היום, האי איתקה לא ממש חיכה לגיבור־העל שנטש אותו. אשתו פנלופה היפה הייתה מוקפת מחזרים שהיו בטוחים שבעלה כבר לא יחזור לעולם, הבן טלמכוס כבר היה טינאייג'ר יווני מעצבן, ומפני שאודיסאוס פחד שהמחזרים של אשתו יהרגו אותו הוא התחפש לקבצן, עד שהכלב הנאמן שלו, ארגו, חשף אותו, ובסוף, בגלל שלאודיסאוס נשארה עוד הרבה תחמושת מהמלחמות - הוא פשוט ירה חצים מדויקים בכל המחזרים של אשתו וחזר לזרועות אשתו האוהבת.
זה היה יכול להיות סוף טוב עם כמה אבידות הכרחיות, אבל החברים מהמילואים באתיקה לא היו מסוגלים להתעלם מכך שאודיסאוס לקה בדיכאון, גם כי אחרי המסע הסוער שלו חיי המשפחה היו לו די משעממים, אבל הסיבה העיקרית כנראה לדכדוך של הגיבור הייתה שהדבר שהוא רצה יותר מכל היה לספר לכולם על כל המבצעים והביצועים שלו.
והבעיה הייתה: אף אחד לא ממש רצה לשמוע את הסיפורים הטרחניים שלו, וכל החברים הטובים והוותיקים שלו, כולל אשתו והילד, כעסו עליו בגלל הנטישה הממושכת יותר משהם התגאו בו על הישגיו הצבאיים והמיניים.
אני יכול לתאר לעצמי איך הם ישבו בטברנה על בר משיש, דפקו את הראש היווני שלהם עם אוזו, ושוחחו ביניהם במה שכנראה היה הפאנל הראשון בעולם:
"בניתי סוס גדול והכנסתי לתוך הסוס עשרים לוחמים", מספר אודיסאוס בהתלהבות.
"יאללה, אודי, אין לנו כוח לסוסים, די לחפור", קוטעים אותו החברים ומזמינים סיבוב נוסף של משקאות.
"ואיך שאני תקעתי לקיקלופ מקל בוער ישר לתוך העין שלו", מתעקש אודיסאוס להמשיך עם הסיפורים הצבאיים המעיקים שלו.
"חבר, אתה חופר עמוק, תשתה ותשתוק!"
אפילו כשהוא מספר להם פרטים אינטימיים על המגעים עם קליפסו, סיפור שבדרך כלל יכול להלהיב גברים שתויים בטברנות אופנתיות, הם פשוט לא מקשיבים לו, ומיום ליום הוא נכנס לדכדוך עמוק, ולא נשאר לו אלא להתפלל לאל הזיכרון והעיוורון שהספר של הומרוס יצא כמה שיותר מהר ויהיה רב מכר.
ומאז ועד היום, לאנשים פשוט אין כוח לסיפורי מלחמה שהם תמיד עצובים ומוגזמים. ולכן, ארבעים שנה אחרי מלחמת היוהרה שבה נהרגו כל כך הרבה חיילים בגלל האופוריה של המנהיגים והאלופים, יש לנו אלפיים ושש מאות סיבות להדחיק את המלחמה הזאת ולסתום.
והשאלה היחידה שיש לשאול את זקני הפאנל הצבאיים הסדרתיים היא: מתי כבר יגיע היום שבו נפסיק לחגוג לאחור את ספירת המלחמות והמתים ונתחיל לספור קדימה אל משא ומתן מדיני לכבוד החיים עם איזה בדל של חצי רעיון לשקט באזורנו ולשלום?
אמן.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם