מלח מלחי המלחים
מה הקסם של המלח, שהוא יודע להפוך לנוזל במגע עם מים ולשוב למצבו הגבישי עם השמש?
כל הקלישאות נכונות. מי שגדל על הר תמיד ירגיש זר במישור החוף. אבל הילדה שלי נולדה בתל אביב, ומי מלח זורמים לה בוורידים. בכל רגע של ערות היא הייתה מעדיפה להיות בים מאשר בכל מקום אחר. ואני - רק המחשבה על חול מעלה בי צמרמורת ומכאיבה לי בשיניים. בחיי שאני לא מפונקת בתחומים אחרים, אבל החול, המלח, השמש וחובת ההתערטלות הפומבית גורמים לי לחוסר נוחות פיזית, שהים על כל הדרו מתקשה לאזן.
אבל כל הקלישאות נכונות, וגם זאת: ילדים כופים עלינו להשתנות. הקטנטונת משכיחה ממני מעט מעצמי ומאפשרת לי להיות קצת נינוחה יותר ולמצוא בים מקום גם בשבילי. השבוע למשל הלכתי לים לקראת ערב, לבד ומרצוני החופשי. לקחתי איתי בקבוקים ריקים וישבתי לנשום את השקיעה. רגע לפני שהחשיך מילאתי את הבקבוקים במי ים ומיהרתי הביתה. אחרי שסיננתי את האבנים הקטנות, גרגרי החול והלכלוך דרך חיתולי בד, העמדתי את המים בסיר הכי גדול שיש לי, זה שמשמש בדרך כלל למרק עוף. הם נראו שקטים מדי, אחרי חיים של תנועה אין סופית במנועי הגלים. ארבע שעות ואש בינונית הסעירו את המים בדרכם האחרונה, עד שהאד האחרון עלה מהסיר ובקרקעית נותרה רק שכבה גבשושית ולבנה.
ירושלמית בתל אביב, משתדלת לא להירטב. ילדת חורף בקיץ שאין לו סוף. הופכת מי ים למלח.
מצווה מספר 118: שלא להקריב קרבן בלי מלח. ומיד אחריה מצווה מספר 119: מליחת הקרבן. (למה כל כך הרבה מצוות מגיעות בכפולות של שתיים, ראשונה מחייבת, שנייה שוללת? מה זה אומר על טבע האדם? מה זה אומר על טבע האל?) "לשכת המלח" הוא שמו הפואטי של המקום שאליו מגיעים איברי הקרבן אחרי שנשחט. בלשכת המלח ממליחים את הבשר היטב משני צדיו לפני שהוא ממשיך בדרכו אל המזבח, להישרף באש. גם על כבש המזבח ובראשו עמדה תלולית של מלח בשביל מנחות הסולת ועולות העוף. מוזר להמליח אוכל שנגזר לאבדון, אבל בבחירת הפרודוקטים לקרבן מעיד האדם על היחס שלו אל האל. וכמו שראוי להימנע מלהעלות בפניו בהמות בעלות מומים, כך לא נאה להגיש לו מזון תפל.
כמה מלח? לפי הטעם. כמו במתכוני האפייה המדויקים ביותר, שמפקירים את קורט המלח לטעמו האישי של האופה, כך גם בפולחן המקדש המדוד עד קוצו של יו"ד. הפרט היחיד שמציין בעל ספר החינוך הוא שצריך למלוח את הבשר משני צדיו - כמו כשמכשירים בשר לפי חוקי הכשרות. אבל בין קמצוץ לנדיבות מפרידים רק ידו ונטיית לבו של הכהן שמשמרתו זימנה אותו באותו היום ללשכת המלח.
מה שיפה באי הגדרת המינון הוא שבכל פעם שהכהן מושיט יד לזרות מלח על הבשר, הוא מוזמן להרהר בפרדוקס הנצחי של המלח, שמשפר כל דבר במידה הנכונה, ומכלה אותו בהפרזה. משמר מזון, אבל הורג את האדמה.
המלח נברא ביום השני, ביחד עם הים. תיקון: המלח הוא הים. הים - מלח. כשהופרדו המים התחתונים מהעליונים, נעצבו התחתונים על המרחק שנפער ביניהם ובין השמים. האל הבטיח למצוא דרך להשיבם אליו וכרת איתם ברית של מלח דרך הקרבנות. "קרבן", מלשון קרבה.
ועכשיו עוד פרדוקס: כדי לקרב בין מים למים אנחנו זקוקים לאש. זה נכון במחזור המים בטבע, וזה נכון במחזור המלח בעבודת האל. בטבע השמש היא שמחממת את הים ומושכת את מימיו מעלה, אל העננים. במקדש אנו משיבים את הים אל האל, דרך המלח שנשרף עם הקרבנות. ממליכים עלינו את מלך מלכי ההפכים והסתירות, באלכימיה נואשת שמנסה לשווא לחבר בין הבשר והנצח, ולהפוך דין לחסד.
אבל הים היה מתוק פעם. רק הגשם, שיורד כבר מיליארדי שנה, מוסס את מלח הארץ שזרם בנחלים שהולכים כולם אל הים. לכן הים מלוח. מלח, בהגדרתו הכימית, הוא תרכובת של בסיס ושל חומצה. מלח בישול מורכב מנתרן - מתכת שניצתת במגע עם מים; ומכלור - גז רעיל. יחד הם מתרכבים לגביש יציב שאינו מזיק, ואפילו מועיל לגוף האדם. כך גם בטבע הוא מייצג נקודת איזון של מצבים סותרים. אנו זקוקים למידה מסוימת של מלח, לוויסות כמות הנוזלים בגוף ולאיזון לחץ הדם, בין היתר. מה שהגוף לא צריך נפלט החוצה בצורה של דם, יזע ודמעות (ושתן). נראה שכל הקושי האנושי הוא מלוח.
אולי לכן הביטוי "מלח הארץ" זז ממשמעותו המקורית והפך לתיאור של אנשים טובים שלא מפחדים מעבודה קשה. משמעותו המקורית הייתה קצת אחרת. בברית החדשה ישו פונה אל העניים ואומר להם, "אתם מלח הארץ, ואם תאבד למלח מליחותו, כיצד תוחזר לו? הן לא יצלח עוד לשום דבר, כי אם להשליכו החוצה להיות מרמס לרגלי הבריות". מה שנראה לי שהוא מנסה לעשות הוא לעודד את העניים. לומר להם: מלח נראה בדיוק כמו עפר הארץ, אבל יש לו תכונה סודית של מליחות. גם אם כלפי חוץ אתם נראים דלים, יש לכם תכונה סודית שהופכת אותכם לחיוניים לעולם.
הנוהג לקבל פני אורח בלחם ובמלח הוא עתיק יומין וחוצה תרבויות. הקסם של המלח, שיודע להפוך לנוזל במגע עם מים ולשוב למצבו הגבישי עם השמש, הפך אותו לחומר שמלווה בריתות ומסמל חברות נאמנה. אבל מה עושים כשמלח נשפך? זורקים קמצוץ אל מעבר לכתף שמאל, הישר אל תוך פניו של השטן שמחכה שם.
מסבא שלי למדתי שאבטיח לא צריך את כל הכובד של הגבינה הבולגרית עליו. מספיק לבזוק קצת מלח. מחברי המקסיקנים למדתי את השילוש הקדוש של Limon, sal y chile. ובעברית: לכו לשוק, תבקשו מנגו "מיה", ובבית, אחרי שתפרסו ותחתכו לקוביות, סחטו עליו מיץ לימון, פזרו פתיתי צ’ילי גרוס ומלח גס, ואכלו.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם