שיפודים
המדור בחופשה באיטליה: מה עושים עם מסכת החמצן במטוס, למה המשאיות נקיות יותר ואיזו גלידה תוכלו להציע לכלב שלכם
שוב עליתי על מטוס בדרכי לחו"ל, זורם יחד עם המיליונים שיצאו מן הארץ. אני יושב במושב הבואינג, חגור, מקשיב במעורפל להוראות הבטיחות ששמעתי מי יודע כמה פעמים, ופתאום אני רוצה לעצור רגע ולשאול: מה? באמת? אתם מצפים ברצינות שאני אעשה דבר כזה?
"אם יקרה, טפו־טפו־טפו, מסכת החמצן תנשור מעליך באופן אוטומטי. משוך את מסכת החמצן והצמד אותה לראשך. אם לידך יושב ילד, הצמד קודם את המסכה אל ראשך, ורק אז פנה לעזור לו".
שמעתי זאת עשרות פעמים במטוסים, ותמיד הייתה לי תחושה בדמדומי מוחי: לא אעשה ככה. האם מישהו מעלה בדעתו שאראה ילד נשנק לידי ואגיד לו: "רגע, מתוקי, מצטער. קודם אני. הנה אני חובש לעצמי את מסכת החמצן כדי לנשום בנוחיות, עליך להמתין".
בטוח שלא אעשה ככה. גם כי זה מנוגד לטבע האנושי, וגם כי אני אהיה משוכנע שאצליח לכלוא את נשימתי עד שאחבוש לילד לידי את המסכה שלו. אני מכיר ישראלים. רובם יעשו בדיוק ככה. הוראות? לא בשבילנו, ולא במצב כזה.
אני מניח שכמוני, כל ישראלי יפנה קודם לחבוש מסכת חמצן לילד לידו. נכון שייתכן שהוא ייחנק בעצמו בתוך כך. אז מה? וייתכן כמובן שתוך כדי חבישת מסכת החמצן לילד, המבוגר ירגיש שאין לו עצמו כבר חמצן, ולכן ייזכר בהוראות, ויעזוב את הילד וימהר למשוך את המסכה של עצמו אל פניו, ואז כמובן התהליך יקח יותר זמן ושניהם ייחנקו, ורק בנשימה האחרונה המסכה של המבוגר תהיה על פניו והוא יחזור מהר לילד לסיים את מה שהוא התחיל, ושניהם ישאפו חמצן רק ברגע האחרון, הרבה מעבר להוראות היצרן של הריאות שלהם. כל זה ייתכן, וכנראה יקרה בדיוק ככה. בעצם, זו הדרך שבה ישראל מתנהלת תמיד.
ייתכן שיש היגיון בהוראות, אבל בכל זאת לא נראה לי שאדאג קודם לעצמי ורק אחר כך לילד. למען האמת, הפתרון היחיד שעולה בדעתי הוא שאחבוש את מסכת החמצן במטוס עוד לפני שקרה דבר רע כלשהו. מתחילת הטיסה. כבר חשבתי לפנות לדיילת ולבקש את מסכת החמצן מראש, לפני שיקרה האסון. זה אכן יעמיד אותי במצב מביש, אבל לא מביש כמו לחבוש בעצמי מסכת חמצן ורק אחר כך להתפנות אל הילד המחרחר והמלעלע שיושב לידי, בעודי אומר לו מתוך נשימתי רויית החמצן: "הנה, עכשיו אני פנוי לטפל גם בך. תירגע, מה זאת ההתנהגות הזאת?"
את המשאית הראשונה ראיתי כבר בדרך משדה התעופה אל תוככי איטליה. משאית ענקית. לבנה, צחורה, נוצצת בניקיונה. היפה בנשים, שישבה לידי במכונית, אמרה את המשפט שחלף לשנינו בראש: "המשאיות הנקיות של איטליה".
שוב חזרנו לראות אותן, ואף פעם לא הפסקנו להתפעל מהן. בדרכים הארוכות של איטליה אני פוגש שנים רבות את הניקיון והטיפוח על כלי הרכב המועדים ביותר להיות מלוכלכים: משאיות הענק. לא פעם כאשר זו מכלית, המכל האדיר עשוי נירוסטה והוא בוהק כמו כלי כסף על שולחן אצילים.
זה לא הכרחי. ההובלה במשאית נעשית באותה יעילות ובפחות עלות גם כשהמשאית מטונפת קמעה מימים ארוכים של עבודה. הביטו על המשאיות הישראליות.
אפילו לניקיון יש דרגות. יש ניקיון שעשוי במידה שצריך, ויש ניקיון שעשוי באהבה מיוחדת והרבה יותר מאשר צריך. זה הניקיון של המשאיות האיטלקיות. השקעה שבה ההתייחסות למשאית איננה כאל כלי עבודה בלבד, אלא כאל לבוש לאירוע חגיגי.
זה כרוך, כמובן, בעוד שעה עבודה ביום, אולי עוד שעתיים, אני לא יודע עוד כמה שעות, אלה משאיות ענקיות ומרובות פינות שאוספות לכלוך. מדובר בשעות עבודה שאינן רשומות בטבלאות של תפוקה ויעילות לשעת עבודה, כי הניקיון לא מוסיף ליעילות ולא לתפוקה. רק מוסיף ליופי, לכבוד כלפי העבודה שלך - וכלפי עצמך.
הישראלים חוזרים בכל שנה המומים מהחום באירופה. אני מכיר ישראלים שאומרים: בקיץ אני לא יוצא מישראל. נשאר במיזוג שלי.
וזה נכון. רעיון מיזוג האוויר לא משכנע את האיטלקי. ברוב החנויות אין, במשרדים בטח אין, והכי מחריד: בהמון מכוניות אין. בעיירה נפלאה באיטליה אני רואה מכונית חולפת עם חלון פתוח: זאת אומרת שאין בה מיזוג אוויר. ועוד אחת, ועוד אחת. רבות מאוד. ובתוכן אנשים שכנראה לא תופסים שחם להם. מכוניות חדישות שאין ספק שיש בהן מיזוג, אבל לא מפעילים אותו.
שאלתי איטלקים: למה אתם לא מפעילים מיזוג? התשובה שהם עונים לי תמיד: זה לא בריא לעצמות.
ברחובות אוֹרְוִויֶטוֹ היפה, חנות גלידה. כל מיני טעמים, וגם שלט: "גלידה לכלבים. תן לידידך על ארבע להתרענן".
ואכן יש שם כל מיני טעמים של גלידה לכלבים, וגביעי גלידה שטוחים וגדולים לנוחיות הכלב.
הרבה אנשים יכתבו לכם על אוכל איטלקי. המדור הזה מספר לכלב שלכם על גלידה איטלקית.
היא הלכה לגדת שלולית כחולה וצלולה שבעצם קרויה אגם. לָאגוֹ בּוֹלְסֶנָה. לבדה. ראיתי אותה ושאלתי את עצמי: איך ההורים שלה מרשים לה ללכת ככה לבדה? הרי מכל פינה יכול לקפוץ פתאום צפרדע.
לו הייתה עונה לי, אולי הייתה אומרת: באמת? אז איפה הוא?
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם